כשמתחילים לדון על פתרון שתי המדינות, הויכוח המתיש בין ימין לשמאל נכנס מיד לדרך ללא מוצא. בימין מזהירים כי הקמת מדינה פלסטינית תעצים את הסכנה הביטחונית הקיימת ממילא. ואלו בשמאל מזהירים כי ללא מדינת לאום פלסטינית, ישראל עתידה לאבד את הרוב הדמוגרפי היהודי שלה.
הויכוח הוא, מה האיום הגדול יותר על הלאום הישראלי. בימין סבורים כי המשך השליטה על הפלסטינים חיוני לצרכי ביטחון קיומי, בשמאל סבורים כי בטחון בר קיימא יושג דווקא כשיתחלקו לשתי מדינות. בשמאל סבורים כי לשם שמירה על הגמוניה יהודית חייבים להיפרד לרשויות נפרדות, בימין סבורים כי מדינה פלסטינית תחתור לחסל את המדינה היהודית כולה.
כשחושבים על זה באופן ביקורתי נדמה כי הויכוח הוא בעיקר טקטי או אינסטורמנטלי, איך לממש את המטרה בצורה הטובה ביותר. באופן אירוני המטרה דווקא די משותפת: 'מדינת לאום יהודית', כלומר המדינה היא האמצעי לממש את האומה הישראלית. אם יש ויכוח, הוא בעיקר על איזו גרסה של לאומיות מדובר: לאומיות אזרחית – לכל תושבי המדינה. או לאומיות אתנית – לתושבים שחולקים מוצא משותף.
בסערת הויכוח שוכחים לשאול האם יש לנו בררות אחרות מלבד המדינה הלאומית. הנה, רק לפני ימים אחדים הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי: "אני מסתכל על הפתרון של שתי מדינות או של מדינה אחת ואני אוהב את הפתרון ששני הצדדים יאהבו". הצהרה זו שעוררה הדים רחבים, זכתה לקיתונות של לעג מכיוונם של שמאלנים מסורתיים שחושבים שהיא מטופשת, ולחיבוק דוב מצד הימין המסורתי שמעדיף להישאר בלי פתרון מדיני בכלל.
לאומיות אינה חייבת להתממש במסגרת מדינית דווקא, ומדינה יכולה לשרת היטב את תושביה גם בלי לספק להם חזון לאומי משותף. הנה עם ישראל התקיים זה קרוב לאלפיים שנה בגלות, כשהוא שומר על ייחודו התרבותי בעזרת תלמוד תורה ללא מדינה. הלאומיות הציונית הוקמה בהשפעת אופנת המדינה הלאומית של המאה התשע-עשרה וכתחליף לתורת ישראל.
ובעת ההיא קמה ונתחזקה בין הגויים תנועת הלאומיות... ואז נוצרו שתי שיטות חדשות להתאים את דמות ישראל לרוח הכפירה בלי שיצטרכו להשאיר מהתורה והאמונה וקיום המצוות כלום אלא את הרגש הלאומי בלבד... ועל כן ראו בעלי הרעיון הלאומי הציוני להשלים את הלאומיות החילונית גם בשפה וגם בארץ מיוחדת... ואז יצאו הגאונים והגדולים ואסרו להשתתף עמהם בהפצת רעיונם ובמעשיהם, כי ראו בזה רפורמה יותר גדולה מזו של הרפורמים. בהכרזתם כי לא עם התורה אנחנו כלל אלא בעל רגש לאומי" (הג"ר ראובן גרוזובסקי זצ"ל, בעיות הזמן, עמוד מג).
כיום מתברר כי החלוקה המלאכותית של מדינות הלאום, אחראית ליצירת אי שקט מתמשך בעולם כולו. יצירת מדינת הלאום הייתה תמיד כרוכה בניסיון להתיך שבטים שונים לישות אחידה אחת, ניסיון שמחזיק מעמד לתקופה ומסתיים במלחמות וברצח עם. אירופה מלאה מהגרים שנמלטו ממדינת לאום אחת, ומאיימים על ההרמוניה במדינות לאום אחרות. המדינה איננה בית גידול טבעי לאומה או לתרבות, על אחת כמה וכמה במדינת ישראל שבה יש סכסוך לא רק עם הפלסטינים, אלא גם בין מגזרים יהודים שונים המבקשים לעצב את אתוס מדינת הלאום הישראלית בדרכם שלהם.
כנראה שלא נתעורר מחר ונמצא את עצמנו מפרידים דת מלאום. אבל אסור לנו לקדש את המדינה הלאומית, זו המנציחה פערים בין קהילות ובין מגזרים בישראל. שומה עלינו לחתור ל'מדינה צרה' שמתרכזת בניהול חיי כל התושבים בצורה שוויונית ובחלוקה הוגנת של משאבים. את האתוס המשותף של האומה האתנית נמשיך לבסס על התורה, שנתנה מורשה לכל קהילות יעקב. וכבר אמר רבינו סעדיה גאון (הנבחר באמונות ובדעות מאמר ג פרק ז): "שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה".
- הרב יוסף מילר עמית מחקר וראש תחום חרדים מכון ון ליר ירושלים