כששרון הבטיח לשמור על ביבי / יוסי אליטוב

אחרי עשרים שנה רכב אמריקני מפואר חנה בשערי כפר חב"ד באותו ערב אביבי של אייר תשנ"ו, לפני עשרים שנה. את יושביו יכולים היו העוברים והשבים לזהות בנקל: אריק שרון הבולדוזר השעין את כל כובד משקלו על דפנות הרכב עם מכנסי חאקי מגושמים וגדולים. מכשיר פלאפון, דגם מוטורולה, בידו. לימינו פרח אלמוני וצעיר בשם גלעד ארדן, ולשמאלו אברך חסידי נמרץ, בעל מבטא אמריקני ועברית רצוצה, העונה לשם חיים יענק'ל ליבוביץ'.

זמרת עלתה לשיר, והרבנים נשאו תפילה (צילום: שלומי כהן)

ליברמן צלצל לליבוביץ' באמצעות מכשיר הטלפון השולחני וירה בזעם מעושה אל הפומית: "אתם פוגעים בנו, תפסיקו כבר עם הקמפיין". אריק הנהן. חצי שעה לאחר מכן, כשמרידור יצא לפגישה, אריק ואיווט חייגו שוב לליבוביץ'. "מקודם היה פה מרידור, אתה מבין? אל תעזו להפסיק את הקמפיין הזה. לכו עליו בכל הכוח", אמרו, איש בתורו.

יום לפני הבחירות, עמדו אלפי פעילים מכביש מספר אחת עד מחלף חיפה, נושאים שלטי "נתניהו. זה טוב ליהודים".

המסר היה ברור: היהדות והישראליות יצאו לדו-קרב. מי ינצח? שומרי המסורת או המתבוללים? לוחצי היד לעראפת או אוהבי הארץ? הפעילים היו של חב"ד, המאבטחים ששמרו עליהם מפני זעם השמאל היו עולים מברית המועצות. ליברמן ארגן אותם, אל תשאלו מהיכן.

הבחירות התקיימו ביום שלישי, מיד לאחר חג השבועות. שלושה ימים קודם לכן נולד בני בכורי. אף על פי כן, בשלושת הימים האלה התניידתי רק בין החווילה של גוטניק ברחוב ישעיהו בירושלים, להאנגר ההוצאה לאור באור-יהודה, שמשם יצאו מאות אלפי פרוספקטים שנכתבו בחמש שפות והמחישו לישראלים מה יקרה רגע לאחר שפרס יישב על הכסא. תחושת החירום היתה כה גדולה, עד שגם היולדת הטרייה הבינה שעליה לוותר על נוכחותו של האב הטרי לצידה - הכל למען מטרת העל של חסימת הדהירה של השמאל והערבים אל הנהגת השלטון בישראל.

פרס ואנשיו עשו הכל במאמץ לחסום את החרדים. המטרה: שלפחות לא ישתתפו במשחק. גם אם ישלשלו פתק שנושא את שמו של נתניהו - למנוע את זה לא היה סיכוי - אז שלפחות לא ייצרו תחושת חירום, שלא ייצאו לרחובות. מעורבות חרדית פעילה כבר הוכיחה את יעילותה שלוש שנים קודם, עם הדחת טדי קולק מראשות עיריית ירושלים לאחר עשרות שנות שלטון מפא"י בירושלים. התגייסות חרדית כוללת היתה אפוא חלום הבלהות של מטה פרס.

מאמצי המטה של פרס כשלו. יוס'ל גוטניק מימן את הפצתם של מאה אלף עותקי הספר 'שלמות הארץ', שמטרתו היתה להמחיש מה יקרה רגע לאחר שפרס יישב ליד מושכות השלטון. הפרוספקטים שטפו את הארץ, ויצרו תחושת חירום הן ברחוב החרדי והן בערי הפריפריה. הנוכחות החרדית במערכת הבחירות הייתה המוטיב הכי בולט בימים האחרונים שלפני יום הבחירות.

עשרים וארבע שעות לפני הבחירות נסע פרס לפגישה מירושלים לתל אביב. כבר בטרמפיאדה של היציאה מהעיר הוא החל לראות את הצעירים החב"דניקים עם השלטים. טוב, אמר לעצמו, ירושלים זה מעוז חרדי. משם המשיך למורדות מוצא, וגם שם ראה את החב"דניקים שולטים. בכל קטע, בכל צומת, כל הארץ מלאה פעילים פעילים. "הם כבשו את הארץ", מלמל פרס בזעם. כשהגיע לנתיבי איילון והבין שמדובר בתופעה כלל ארצית - דאגו אנשיו להעביר מסרים חדים לראשי החסידות, לפיהם המשימה הראשונה לאחר שפרס יחזור ללשכת ראש הממשלה תהיה פתיחת בדיקה בעקבות מקורות המימון, וחתירה להגשת כתבי אישום מיידית למעורבים בהשגתו.

כוח איווט ליבוביץ'

ביום שלישי, מוצאי הבחירות, בשעה עשר בלילה - היו שני אנשים במדינת ישראל שידעו שביבי ניצח: איווט ליברמן וחיים יענק'ל ליבוביץ'. תשאלו מהיכן? זה הזמן, אם כן, לחשוף את הסוד: הפעילים החשאיים של הצמד החליטו לחנך עוד קצת את אנשי פרס, ושלחו מצביעי ימין שישלשלו פתקי פרס לקלפיות המדגם, וזאת כדי לבלבל את היריב. כשהתבררו תוצאות המדגם, שעמדו על פער של אחוז בודד לטובת פרס, ידעו השניים שהמערכה הוכרעה לטובתם.

באותם רגעים, בעצם, התגבשה לה קואליציית המיעוטים של נתניהו, זו שמולכת כאן כבר עשרים שנה, למעט הפסקות קצרצרות. הממליך היה אריאל שרון. קצין המבצעים היה ליברמן. החייל היה ליבוביץ'. הזוכה בפיס היה ביבי.

בסיס האימון בין ליברמן לליבוביץ' היה אחד: עבודה ללא מריחות. לפני כן, חרדים עלו ללשכת ליברמן והבטיחו עזרה, שרק יזרים תקציבי מטה. כולם אכזבו. התברר שהחברה החרדית משופעת בגיבורים על הנייר, בעסקנים עם מעילי רוח, שמערימים הבטחות אבל נעלמים בשלב הצגת התוצאות. כשאיווט שלח סוכני חרש לסביבתו של ליבוביץ' וגילה שהבחור בא לעבוד באמת, הוא הפטיר: "הנה החרדי הראשון שא מוכר לי צ'יזבטים. איתו ננצח את הבחירות". אולי לכן יש שמכנים עד היום את החב"דניק המבריק שהגיע מחוגי סאטמר האמריקניים: איווט ליבוביץ'.

כשהורכבה הממשלה, שלושה מבני החבורה נותרו ללא תפקידים: גלעד ארדן, שאריק לא לקח אותו למשרד התשתיות, שרון עצמו שכמעט הושאר בחוץ ונאלץ להסתפק בתיק משפיל, וליבוביץ', שבחר להישאר איש צללים בלשכת נתניהו, אך ללא תפקיד רשמי. כשיו"ר ש"ס אריה דרעי היה מתגנב ללשכת נתניהו - הוא היה מוצא את ליבוביץ' מבלה שם שעות, הכי

קרוב לאוזן של ביבי. דרעי לא ממש אהב לגלות את החרדי שהתנחל צמוד לנתניהו, אבל למד לחיות עם זה ברבות השנים. ככלל, כימייה גדולה מעולם לא היתה בין דרעי וליבוביץ', וזאת בלשון המעטה.

למרות הניצחון, חב"ד מעולם לא זכתה לא לתקציבים, לא למינויים ולא להטבות, אבל הצליחה לחסום את דרכו של פרס, שותפו של רבין לתהליך אוסלו, מלחזור לשלטון. מאז הוא לא חזר לשלטון מעולם. החסידות שוב הקריבה את הניטרליות הפוליטית שלה למען ארץ ישראל.

שנתיים לאחר מכן, כשביבי החל לרקום את הסכם חברון, רבני חב"ד רתחו מזעם. הרי אריק שרון חתם להם שהוא ערב לכל מעשי הנער המומלך. עכשיו הגיע עת הפירעון: ליבוביץ' נשלח להמתין לשרון בחניון הכנסת, כדי לדרוש את פירעון השטר. שאריק יאגף את ביבי וירסן את דהירתו לזרועות עראפת, דרשו הרבנים.

ליבוביץ' ארב לשרון בחניון. כששרון הגיע, הוא פגש אריק אחר, טעון בזעם על החב"דניקים שלא נלחמו מספיק למענו כשביבי השפיל אותו עד עפר ושלח אותו לטפל בצינורות נפט בתפקיד השולי של שר התשתיות. "חסיד יקר", אמר לו שרון בסרקזם מתנכר, "יש לכם הרי נציגות במשרד ראש הממשלה, כן? אפילו את גלעד שיבצתם שם בצוות העוזרים. אני מציע לך, בחורצ'יק, לעלות אליו ולדבר איתו. אני עסוק עכשיו".

יחלפו עוד שמונה שנים, והאיש שהיה אמור לשמור על ארץ ישראל מפני נתניהו, היה לראש הממשלה הראשון בתולדות המדינה שמכר את ארץ ישראל ללא כל תמורה, אפילו לא תמורה פיקטיבית על הנייר. ערב ביצוע ההתנתקות, בפגישה המתוחה עם רבני חב"ד, העיניים של הרב חנזין רדפו אחר עיניו של שרון. הרב חנזין זעם: "הרי אתה הבטחת לנו שתשמור על נתניהו. אבל עכשיו מי ישמור עלינו ממך?!"

אריק השפיל את עיניו לרצפה. הוא לא ענה.

מתוך טור שמתפרסם בעיתון משפחה