הרצח הנפשע של שלושת הנערים נפתלי, אייל וגיל־עד מחייב תגובה תקיפה. פיצוץ בתיהם של שני המחבלים, שעות מעטות לאחר גילוי הגופות, הוא מעשה מוצדק ומתחייב, חוקית ומוסרית, וכך גם גל המעצרים של המחבלים ששוחררו בעיסקת שליט. לאחר מציאת הגופות כונס הקבינט המדיני־ביטחוני כדי לדון בדרכי תגובה נוספות, הן כלפי הנהגת חמאס והן כלפי הרשות הפלשתינית.
הרצח האכזרי אכן מחייב צעדי תגובה וענישה לא שגרתיים, אבל לא כתחליף לקביעת מדיניות כוללת. ההתפתחויות המדיניות והביטחוניות מחייבות את הממשלה לדון בכובד ראש במדיניות החוץ של ישראל, ביחסינו עם מדינות ערב הסמוכות לנו וגם ביחסנו לאוכלוסייה הערבית בתחומי ישראל.
רצח הנערים הוא דוגמה לטרור האיסלאמי האכזרי המשתולל בימים אלה במדינות ערביות סמוכות, בעיראק ובסוריה וגם במדינות רחוקות יותר. חובה להילחם בחמאס, אבל כאשר מתבוננים על שדות הקטל בסוריה, בעיראק ובמצרים, אפשר להבין שהסכנה האיסלאמית חמורה פי כמה מזו המאיימת עלינו מעזה־חמאסטן.
התגובה הצבאית של ישראל לא תיעצר בחלחול ולא בבתיהם של הטרוריסטים. היא צריכה לבוא חשבון עם חמאס כולו, עם הזרוע הצבאית של ארגון הטרור ועם הזרוע המדינית. הניסיון להפריד ביניהם מגוחך. מי שנותן את ההשראה והפקודות, מי שחוגג על הדם, אינו נושא באחריות פחותה מזו המוטלת על מי שלוחץ על הדק האקדח ועל נצרת משגרי הרקטות. אבל לאחר שייפרע החשבון חובה על הממשלה לדון בכובד ראש בגיבוש המדיניות ארוכת הטווח. והדברים האלה מכוונים לימין ולשמאל. לכולם.
אני שומע את אלה הקוראים להקים יישובים במקום שבו התגלו הגופות. אכן, יש להמשיך ולהתיישב ביהודה ושומרון, להקים התנחלויות נוספות, אבל לא כתגובה לרצח, אלא כחלק ממדיניות מחושבת. וזו רק דוגמה אחת.
ההתקדמות של ארגון הטרור האיסלאמי דעאש בעיראק, הצלחות המורדים האיסלאמיסטים בסוריה ומעשי הטרור בקהיר מחייבים את הממשלה לבחון את יחסינו עם המשטרים הערביים, עם ירדן ועם מצרים וגם עם הרשות. יש להגיב בחומרה ובנחישות וללא רחם, אבל תגובה אינה תחליף למדיניות.
הטור המלא פורסם בעיתון "ישראל היום".