הניחו לרגע לשאלה איפה הכסף. השאלה המתבקשת היא איפה היושר. הייתה כאן לא מזמן מערכת בחירות, שהנושא היחיד בה היה המצב הכלכלי. לא סוריה. לא איראן. לא שטחים. רק כלכלה.
לא כל הכלכלה: רק כלכלת הפרט. המפלגות התחרו ביניהן מי תיתן יותר למעמד הביניים. אלה היו בחירות של נותנים בלבד. פה ושם התפרסמו נתונים על הבור העמוק שנוצר בתקציב, אבל הם התפוגגו באוויר. מי שהאמין לשבחים העצמיים של נתניהו ושטייניץ הלך לקלפי בביטחון שהמצב הכלכלי של ישראל נפלא; מי שהאמין לנאומי ההתרסה של לפיד היה משוכנע שאם רק יבחר בו, הוא יזכה לקבל לכיסו נתח מכל השפע הזה, ומי שהאמין ליחימוביץ' היה בטוח שהעושר מתגלגל כאן ברחובות, משנים חוק או שניים בכנסת והופ, כולנו מיליונרים.
מערכת הבחירות הסתיימה לפני שלושה וחצי חודשים. שום אירוע טראומטי לא קרה מאז – לא משבר עולמי ולא אינתיפאדה מקומית. להפך - הכלכלה העולמית מראה סימני התאוששות. אף על פי כן, הבור התקציבי, שעד לבחירות נראה כמו בורצ'יק, כמו בור'לה, צעצוע חמוד לשחק איתו, גדל והתעצם ולובש עכשיו ממדים של תהום. לפיד, שהבטיח למנוע העלאת מס הכנסה, מציע להעלות אותו באחוז וחצי לכולם. הוא מבקש לגזור על העניים ועל העשירים, ובעיקר על מעמד הביניים – המעמד שבשמו זכה לכל כך הרבה קולות בקלפי.
885 אלף בוחרים הצביעו לרשימת הליכוד־ביתנו בינואר. מעניין לדעת כמה מהם היו מצביעים לרשימה הזאת אילו ידעו שהממשלה היוצאת יצרה בור עמוק בתקציב. האם היו ממשיכים להאמין שנתניהו הוא גאון כלכלי, אשף הרזרבות, גדול שומרי הקופה? האם היו מחזירים אותו אל כיסא ראש הממשלה?
543 אלף הצביעו לרשימת יש עתיד. מעניין לדעת כמה מהם היו מצביעים לרשימה אילו ידעו שלפיד, שלא ניהל דבר מימיו, ייקח את משרד האוצר לעצמו. האם היו ממשיכים לתמוך בו אילו ידעו כמה מעט הוא יודע וכמה הרבה הוא מזגזג. האם היו ממשיכים לתמוך בו אילו ידעו באיזו קלות הוא זנח את הסיסמאות שבזכותן קיבל את קולותיהם.
נתניהו ולפיד הם פוליטיקאים אינטליגנטים. יש להם יכולת ורבאלית יוצאת דופן וכושר שכנוע. מה שחסר לנתניהו - ואני חושש שגם ללפיד - הוא יכולת להבחין בין רטוריקה לאמת, בין תעמולה למציאות. שניהם עבדו על בוחריהם בעיניים.
נתניהו ברח מהדיון הזה לסין. הוא יניח ללפיד להיות השוטר הרע, ואחר כך יבטל כמה גזירות וימתג את עצמו על תקן הבורר, המבוגר האחראי, השוטר הטוב. הוא יימנע מלהתמודד עם השאלה איך נוצר הגרעון, מדוע הממשלה הקודמת טמנה את ראשה בחול כאשר חלה ירידה דרסטית בהכנסות המדינה, מדוע הנהיגה, הלכה למעשה, כלכלת בחירות. הוא יימנע מלהתמודד עם השאלה מדוע התעקש להציע ללפיד דווקא את האוצר. האם התועלת בחיסול יריב פוליטי מצדיקה את הנזק למדינה.
ועכשיו לשאלה איפה הכסף. לפיד חיפש אותו, חיפש וחיפש, עד שמצא אותו בכיסיה של משפחת כהן מחדרה. סביר להניח שמשפחת כהן תסתדר: המשפחה שהמציא לפיד מרוויחה יותר מרוב המשפחות בישראל. ככלל, הישראלים מסתדרים טוב יותר ממה שמשתקף בראיונות שהם מעניקים לתקשורת. הם אלופי התושייה.
"יהיה קשה", כתב אתמול לפיד בדף הפייסבוק שלו. "(אבל) תוך שנתיים המדינה תיראה אחרת לגמרי".
הלוואי. הספק שמחלחל עכשיו אצל ישראלים רבים פשוט עד כאב: למה שנאמין לו, הם שואלים. האם את מה שהוא הבטיח לפני שלושה וחצי חודשים הוא קיים? הוא לא קיים. האם מאחורי ההחלטות הראשונות שלו כשר אוצר הוא עמד? הוא לא עמד, לא מול ארגוני המורים, לא מול הוועדים בנמלים, לא מול ארגוני הנשים שמנעו את העלאת גיל הפנסיה, לא מול המתנחלים, שבניגוד למעמד הביניים זוכים לייצוג אפקטיבי בממשלה. באחד המונולוגים שלו בפייסבוק הוא השווה את עצמו למשה רבנו. את התורה הוא לא הוריד מהר סיני, אבל אם לא ייזהר הוא בהחלט עלול לשבור את הלוחות.
המאמר המלא פורסם בעיתון 'ידיעות אחרונות'