איפה השכל?

הג'ל היה ג'לו של יאיר, הקול היה קולו של טומי. הפולמוסנות של לפיד חסר המנוחה שעלה על דוכן הכנסת לשאת את נאומו הראשון כחבר הממשלה וסגר חשבון עם החרדים, הייתה ארסית כשל לפיד המנוח. אפילו האוקטבות הונמכו, לטונים של אביו. גם זהות הזועקים מרה מספסלי האופוזיציה הייתה זהה. זו הייתה אותה נעימה נרגנת, של אותם גפני, ליצמן, פרוש ואייכלר. הח"כ הטרי יעקב אשר, בעל קול סמכותי מדי, שמתאים הרבה יותר לראש עיר מאשר לח"כ מהספסלים האחוריים, יצטרך להיגמל מסיגריה או שתיים, אם ירצה לסגל לעצמו את עוצמת הדציבלים של החברים - בעלי המידות הקטנות אך הריאות הגדולות, כהגדרתו של לפיד ג'וניור.

מתבצר בחדרו

חברי הכנסת החרדיים שישבו במליאה, הרימו ללפיד כדור אחר כדור להנחתה. ארבעה עיתונים יומיים יש לחברי הכנסת של יהדות התורה. ליאיר לפיד יש את העיתונות הישראלית כולה. איפה הפרופורציה בין ששת קוראי היומונים החרדיים למאות אלפי קוראי וגולשי העיתון והערוץ של המדינה? הח"כים שלנו אולי הגיעו בבוקר המחרת לשטיבל וזכו לקבלת פנים, אבל ברחוב הישראלי, הם יצאו, כמו שאומרים, על הפנים.

לסנוט בגפני מעל הדוכן על איבוד ועדת הכספים, זה לזרות את כל תכולת מחסני מפעלי ים המלח על הפצעים. גפני עדיין יושב, זמנית, בחדר רחב הידיים ומרובה עמדות העוזרים, של יו"ר ועדת הכספים, אחרי שהממונה על חלוקת החדרים מטעם הקואליציה, ח"כ רוברט אילטוב, סירב להקצות לו חדר חדש. "קודם תחליטו, אתה וליצמן, על החלוקה של חברי הסיעה מטעמכם בוועדות ואחר כך נחלק לכם חדרים", הוא אמר בפוזה רבת חשיבות. אולי כדאי שייעזר בדרעי, שהצלחתו הפוליטית הראשונה, נרשמה בחלוקת חדרי ישיבת חברון. חלוקת חדרים לבחורים אשכנזים, זוהי משימה מסובכת ומורכבת בהרבה מחלוקת חדרים לנבחרים.

בינתיים, גפני מתבצר בחדרו, לשם חזר גם אחרי הנאום העוקצני של לפיד שלא הפסיק להזכיר לו את אובדן הפטיש של הוועדה החשובה ביותר במשכן. בדרכו מהמליאה למסדרון הוועדה, שאלתי את גפני, מדוע לא הניח ללפיד להתבשל במיץ של עצמו. הרי בחודש האחרון, החרדים הוסרו מהמוקד, אז למה להתנדב לעלות עליו מחדש ולספק ללפיד גחלים להבערה?

אפשר להבין את אטיאס שקפץ לחופשה קטנה לחו"ל בשבוע כה קשה, עם דו"ח מבקר ותחקיר של דרוקר על הראש. חבריו המתגעגעים מבקשים, שבפעם הבאה יעדכן אותם ביעדי הטיסה. ובינתיים, כל היודע פרטים על מקום הימצאו של הח"כ הנעדר מתבקש להתקשר למוקד השלישייה

לגפני היה הסבר מקורי למדי: "הרי לפיד טען כל הזמן, ואפילו היום בתחילת נאומו, שהוא לא שונא חרדים. הוא בעצם חושב ומרגיש כמו אבא שלו, אבל הצליח עד היום לעטוף את זה באריזה ממלכתית. מה שהצלחנו לעשות בקריאות הביניים, זה לקרוע מעל פניו את המסכה ולהראות לכולם שיאיר הוא בעצם טומי. הוצאנו את הטומי מיאיר. לטווח הקצר זה אולי יועיל לו אבל לטווח הארוך הוא יפסיד. הציבור לא אוהב שנאה". על שפת גופו של גפני, ניכר שגם את עצמו לא הצליח לשכנע.

שעה קלה אחר כך, הכריז גפני שחברי הכנסת החרדים לא יאפשרו יותר ללפיד לגרור אותם לעימות בנושאים הקשורים לחרדים, ונעל את האורווה אחרי שלפיד הבריח ממנה את כל הסוסים.

מי שנראו כאילו חשבו על כך לפני מעשה ולא לאחריו, היו ראשי ש"ס, שלא הופיעו לנאומו של לפיד במליאה, אבל בדיקה קלה העלתה שלא הייתה כאן חשיבה מוקדמת מתואמת. רק פתי יטיל בשלושה חשד כה כבד של תיאום עמדות מוקדם. משלושת המנהיגים הדגולים, דרעי הוא היחיד שישב במליאה ומיהר לעזוב בזמן, רגע לפני שהנאום החל. ישי שהה בחדרו ועסק בעניינים העומדים ברומה של מצנפת הראשון לציון. הנציגים מטעם הראשל"צ המכהן, התרעמו על אחד מחברי השלישייה, שמטרפד לטעמם את הדיל עם הבית היהודי, בגלל שיקולים משפחתיים. ישי לא התנדב להפריך את המידע.

ולא שכחנו, כמובן, את אטיאס, שהיה היחיד מחברי-הכנסת החרדיים שתמונתו על מרקע הנוכחות הקבוע בכניסה למליאה, נותרה חשוכה, אות להיעדרותו מהבניין.

התברר שהצלע השלישית שהה בכלל בחו"ל ביום פתיחת המושב, מחכה לטיסה שכנראה קורקעה בגלל השביתה.

אפשר להבין את אטיאס שלקח חופשה קטנה לחו"ל בשבוע כה קשה, עם דו"ח מבקר ותחקיר של דרוקר על הראש. רק שהחברים המתגעגעים במשכן מבקשים, שבפעם הבאה, יעדכן אותם מראש ביעדי הנסיעה. ובינתיים, כל היודע פרטים על מקום הימצאו של הח"כ הנעדר, מתבקש להתקשר למוקד השלישייה.

שר מטעם

בין סיום המרוץ של רב מטעמם שהתיישב בכס שר החינוך, לבין תחילת המרוץ של שני רבנים מטעמם (הרב סתיו והרב אריאל) לכס הרב-הראשי, התכנסו רבני צוהר לשבת גיבוש, אם אפשר לכנות כך, קבוצת אנשים שמאוחדת - בערך כמו שלישיית ש"ס.

כוכב השבת – שנצנץ עוד לפני שיצאה, היה שר החינוך שי פירון, שבטרם החל לדבר, נשאל בכנות על-ידי אחד הרבנים "האם אנחנו צריכים לחשוש או לשמוח מבחירתך?".

פירון, בת-ימי במקור, שמקפיד לא להישאר אף פעם חייב, שלף תשובה לא רעה: "תשמחו בשבילי. תחששו בשבילכם". אחרי שהגיב בעקיצה, כמתבקש, פרש פירון בפני הרבנים את משנתו: "לא נבחרתי מטעם רבני צוהר, אלא מטעם יש עתיד, אבל תשאלו את ראש מועצת חמ"ד (החינוך הממלכתי דתי), שיושב כאן איתנו, והוא יספר לכם שההחלטה הראשונה שקיבלתי, ביום הראשון לכהונתי, הייתה לאשר תקצוב של כיתות עם הפרדה בין בנים לבנות".

בסיפור הזה, יש כדי לתמצת את המסר שהעביר פירון בשיחותיו הרבות עם הנציגים החרדיים: "עזבו אתכם מהצהרות, תבחנו אותי במעשים". בסביבתו, ביקשו השבוע להנמיך להבות ותמהו, מדוע עושים סיפור כה גדול מהראיון שהעניק בערב יום העצמאות לידיעות אחרונות: "מה הוא אמר, בסך הכל? שמי שלא ילמד ליבה לא יתוקצב? הרי זה מה שקורה בפועל גם כיום. אחוזי התקצוב הם ביחס ישיר לאחוזי יישום תוכנית הליבה".

על הדרך, היה גם המכתב שנשלח למנהלי תלמודי התורה בערב יום העצמאות, ועורר הלם ותדהמה שכנהוג במחוזותינו תורגמו מיידית להדים נרחבים. במכתב, שפורסם כאן בשבוע שעבר, תוזכרו מנהלי תלמודי התורה בדבר היותו של יום העצמאות יום שבתון האסור במלאכת ההוראה.

אחרי שהדגל הונף לחצי התורן כאות מחאה בכל תלמודי התורה, כדאי לשמוע גם את הגרסה שהושמעה בסביבתו של שר החינוך. ההנחיה - כך מספרים שם ומגבים את הדברים בעדותם של מפקחי האגף - בכלל לא הגיעה מהשר, אלא ממנהל אגף המוכר שאינו רשמי, יהודה פינסקי.

ומעשה שהיה כך היה: בשלהי שנת הלימודים הקודמת, פורסם לראשונה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, 'לוח חופשות לחינוך החרדי לשנת הלימודים התשע"ג'. יד נעלמה, השמיטה משום מה את יום העצמאות מלוח החופשות בתלמודי-התורה ובישיבות. מנהל האגף, פינסקי, שגילה את המחדל הנורא כמעט בליל התקדש החג, הבין שאם המידע יתגלגל לידיה של עמותת חדו"ש, הוא ימונגל על האש, לביזיון מדינת ישראל, ולכן, תכף ומיד לפני החג, הוא מיהר לתקן את חוזר המנכ"ל באתר המשרד.

התירוצים של ביבי לא הניחו את דעתו של נשיא מועצת החכמים, אבל עוררו הזדהות בבית ראש הישיבה, שכמו ראש-הממשלה, ביקש וציפה שניחום האבלים לא יתועד. כשהבחינו המקורבים שהחדר שורץ מצלמות כמו מלון בדובאי, נלחש באוזנו של הגראי"ל, באידיש כמובן, כי האירוע מצולם

לאוזנו של פינסקי גונב המידע כי ישנם גורמים עוינים שדאגו לצלם את לוח החופשות המיותם עוד לפני שעודכן (ולראיה, הלוח המקורי המצורף בזאת), ולפיכך הורה לכל מפקחי האגף להסתגר בלשכותיהם ולא לעזוב את המשרד עד שיסיימו את מלאכת שיגור הפקסים הבהולים לכל מוסדות החינוך החרדיים. "שר החינוך לא היה מודע למהלך", אומרים במשרד, "להיפך, למי שנתן את ההנחיה היה עניין למנוע הד תקשורתי ולא ליצור אותו. מעבר למשלוח המכתבים לא בוצעה אכיפה, והסטטוס-קוו של קיום לימודים בפועל נותר כשהיה, אבל כששר החינוך הוא איש יש עתיד, כל מכתב בירוקרטי הופך להכרזת מלחמה".

את חברי הכנסת החרדיים זה לא משכנע. אחרי שבמהלך ישיבת הסיעה השבוע, הועלתה ההצעה לזמן את לפיד לאחת הישיבות הקרובות ולנהל שיחה עניינית (עוד דיאלוג כמו זה שראינו על דוכן הכנסת, ואבדנו), נזכר אחד מהם בסיפור נאה שנקשר לשמו של ראש-ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר. את הסיפור, ביקש הח"כ החרדי להקדיש לשי פירון ולחבריו ליש עתיד, בעלי השפה היפה בשיחות סגורות והלשון המשתלחת בנאומים ובראיונות.

ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, הפך בשלהי כהונתו לשנוא העיתונות הבריטית, בעטיה של מלחמת המפרץ השנייה. באחד מרגעי השפל, לאחר עוד מאמר שטנה שהתפרסם נגדו ב'גרדיאן' הבריטי, הוא פגש באקראי עיתונאי בריטי צעיר, ממובילי המתקפה התקשורתית שלבסוף הביאה להתפטרות בלייר בבושת פנים.

"אני חייב לומר לך שאחרי הכל, אתה ראש ממשלה בכלל לא רע", אמר העיתונאי לראש הממשלה.

"ידידי הצעיר", השיב לו טוני בלייר בציניות בריטית קרירה, "כשתכתוב בעיתון את מה שאתה אומר לי כאן, ובחדר הזה תגיד לי את מה שאתה כותב עלי בחוץ, רק אז אתייחס למחמאות שלך ברצינות".

את מה שאמר בלייר לאותו כתב, ביקש חבר-הכנסת החרדי לומר לפירון: "כשתאמר בראיונות לידיעות אחרונות את מה שאמרת לנו בחדרים סגורים, נתחיל להתייחס להבטחותיך ברצינות".

סיפור חזק אך לא חדש. דורשי רשומות מצאו שהסיפור כבר הודבק בעבר לשר החינוך הקודם, גדעון סער, בראשית כהונתו, כשנחשב לאויב החרדים. לאור מיחזור הסיפורים, זה המקום והזמן לבקש מח"כ מנחם לייזר מוזס, אלוף מספרי הסיפורים, לדאוג כנציג סיעת יהדות התורה, לחידוש מלאי סיפורי הצדיקים הישנים, והחלפתם באגדות חדשות, שאוזן לא שמעתם ועין לא שזפתם.

באשר לרלוונטיות של הסיפור בנוגע לשר המכהן. בסיבוב הקודם, סופו של סער לא הוכיח על תחילתו ויש מי שמקווה שגם עם פירון, הסוף יהיה טוב מההתחלה. אלא מה? שהתסריט, לא ממש דומה לאור זהות השחקנים. סער הבין באיחור, שהוא זקוק לחרדים כבני ברית ולא כאויבים, אם ברצונו לממש את שאיפותיו ולכבוש את ראשות הליכוד ביום שאחרי נתניהו. אצל פירון, איש מפלגת יש עתיד, לא זזים ימין ושמאל מבלי לקבל את ברכת הריבון – יאיר לפיד. כפי שנוכחנו השבוע, האינטרס הברור של לפיד הוא להכות בחרדים בחינוך, כדי להשכיח את כישלונות האוצר. פירון, כציר נאמן לשולחו, ישמש כ'שר מטעם'.

סכנה, כאן מצלמים

לפסטיבל מספרי הסיפורים ומתרצי התירוצים, הצטרף השבוע גם ראש הממשלה. ניחום האבלים של ביבי אצל מרן הגר"ע יוסף הפך לפארסה אחת גדולה כאשר ראש-הממשלה סירב להיעתר לתחנוניו של הגר"ע יוסף ונמנע מלדבר על בני הישיבות: "לא באתי לדבר על זה", הוא אמר, והבין, שלאור הסיטואציה שנוצרה – עדיף שלא היה בא. "אמבוש עשו לי כאן", הוא התלונן כשיצא.

"הוא הרי ידע מה הרב רצה ממנו. בשביל מה הוא התעקש לבוא ולהתנהג באטימות?", שאלו ברחוב הקבלן. התמיהה התגברה שבעתיים כאשר ראש הממשלה פתח את ישיבת סיעת הליכוד, השבוע, בהתנגדות נחרצת לשיסוי של ציבור בציבור. "אז למה למרן הוא לא אמר מילה? לפחות שאת המילים הללו היה אומר כדי לצאת ידי חובה".

הנה לכם התשובה הלא רשמית, שנמסרה השבוע מלשכת ראש-הממשלה: נתניהו היה בטוח שיתאפשר לו לדבר עם הרב בשמונה עיניים – כשדרעי וישי בלבד לצידו, אבל ביבי הגיע והבין מיד שהמתחם שורץ מצלמות, כמו מלון בדובאי, ולפיכך כל מה שיאמר, ישמש לרעתו תכף ומיד במהדורות החדשות. ביבי הבין שהדבר האחרון שהוא צריך, זה תיעוד מצולם שלו, כשהוא לוחש על אוזנו של מרן הבטחות לשמירה על בחורי הישיבות. אז לכן, במקום לדבר על ענייני השעה כפי שהתכוון מלכתחילה – הוא שתק והעדיף לנחם-לנחם-לנחם.

בכלל לא בטוח שהתירוצים של ביבי יניחו את דעתו של מרן הגר"ע יוסף, אבל מן הסתם הם יעוררו הזדהות בבית מרן הגראי"ל שטיינמן. גם ראש הישיבה שעלה לנחם מבני ברק, ביקש מפורשות שניחום האבלים לא יצולם. גם בסביבתו הבינו תכף ומיד שהבקשה לא מכובדת וכל מילה מתועדת, ולפיכך תכף עם הגעתו, נלחש באוזנו של מרן הגראי"ל שטיינמן, באידיש כמובן, כי האירוע מתועד ומצולם.

מרן הגראי"ל שטיינמן, אמר את מה שאמר, ובעיקר נמנע מלומר את מה שתכנן לומר לאוזניו של בעל הבית ולא למצלמותיהם של בני הבית. במטבח הבית ברחוב הקבלן, שם בושלו צילומי הווידאו והוקרנו על-גבי מסך גדול, התאכזבו מהתוצאה, אך ידעו להפיק ממנה את המירב וסיכמו את שבוע הצילומים שעבר, בהצלחה ובסיפוק.

שבוע הולך ושבוע בא. צילומי הווידאו של השבוע הנוכחי, שאמורים להתפרסם, לאחר כתיבת השורות בתוכנית התחקירים של רביב דרוקר על בד"צ בית יוסף, יעוררו ברחוב הקבלן, הרבה פחות סיפוק, אך הרבה יותר עניין. הגיעה הפרנויה בעקבות התחקיר לכדי כך, שיש מי שמשוכנע, כי די בידידותו הקרובה של דרעי עם עורך התחקיר רביב דרוקר (שכזכור, במסגרת אותה "תוכנית תחקירים", ליווה את דרעי למסע מתוקשר ואוהד באיטליה), כדי להטיל בדרעי חשד ברור ומיידי, ולגרום לעיכוב נוסף, עד אין קץ, בקבלת התפקיד הנכסף של יו"ר התנועה.

הנה כי כן, כך בדיוק מכינים חומרים חדשים לתחקיר הבא.