תכנית ההתנתקות החרדית

האופוזיציונר הרביעי, היה בנימין נתניהו. מי שיישא בקדנציה הבאה בתואר ראש-ממשלה, אבל ישמש כאופוזיציונר בממשלתו שלו. את רשימת השרים, מכתיב לו הצמד-לא-חמד לפיד את בנט. ביחד עם שרי הליכוד הוא יהווה מיעוט בממשלתו שלו, ואם זו קואליציה, מהי אופוזיציה?

חצי שעה ארכה הפגישה, שלא חרגה מגבולות הזמן המקובל של פגישת שידוכים ראשונה. למרות כל הבירורים המוקדמים, לשני הצדדים היה ברור כי על-אף הכימיה בין בני הזוג, השידוך הזה, לא יעבור את מבדקי הגנטיקה של 'דור ישרים'.

"אף פעם לא ראיתי את ביבי שפוף כל כך", התבטא בסיום הפגישה אחד מראשי ש"ס, שגם קומתו שלו, לא זקופה לאחרונה מי-יודע-מה. לפני שישב איתם ביום ראשון, נפגש נתניהו עם לפיד בערב שבת. השניים לא קראו להנאתם בפרשת השבוע-שעבר, כי תשא, העוסקת בשמירת יום המנוחה, וביבי נראה אחרי הפגישה, כמי שהוציאו לו את הנשמה היתירה.

נתניהו גלגל את עיניו לשמיים, פכר את ידיו ונקט בטקטיקה מוכרת של מפסידנים – כשדיבר עם ראשי ש"ס, על המצב שנוצר בלשון רבים: "מה אנחנו עוד יכולים לעשות? הוא שאל, "מה עם יחימוביץ? האם אתם חושבים שיש לנו סיכוי לשכנע אותה? תנו עצה טובה". או במילים אחרות: זה לא אני, זו היא.

זה אכן לא הוא, אלא היא – אבל לא שלי יחימוביץ אלא שרה נתניהו, שהביאתנו עד הלום. אם נתניהו היה סוגר עם בנט במוצאי הבחירות, הכל היה נראה אחרת, חוזרים כולם על המנטרה. ואולי לא. בכיר בליכוד סיפר השבוע, כי כבר ביום רביעי בבוקר שלמחרת הבחירות, אמר לו אייל גבאי, לשעבר ראש לשכת נתניהו (עוד ראש לשכה שחצה קו), וכיום הלוחש לאוזנו של בנט: "אתה עוד תראה שנפתלי ויאיר ייכנסו ביחד, החרדים יישארו בחוץ".

דרעי עצמו, הרים השבוע טלפון לנפתלי בנט, כדי למחות על הצהרות בכירי הבית היהודי שהאשימוהו בניסיון גיבוש גוש נגדי עם נתניהו להקמת ממשלה ללא הבית היהודי. התיאור שצוטט במדור זה מפיו של בנט לפני שבועיים, נתקל כבר אז בהכחשה גורפת של דרעי. זה לא עזר, כמובן, וההאשמה הוסיפה להתגלגל לפתחו של דרעי, כמו צמיג בוער המתגלגל בכבישי הגדה.

האמת, כרגיל, מצויה איפשהו באמצע. דרעי אומנם נפנף את בנט לפני הבחירות, כמו שאר החברים החרדים שהעדיפו שלא לחבק את אחי-בנט כדי שלא לתקוע אצבע בעינו של נתניהו. מכאן ועד הפיכת הסירוב המנומס לברית עם יש עתיד, המרחק גדול, כמו המרחק בין החרדים לקואליציה.

"אתה ביקשת ממני לעשות בלוק?", שאל דרעי את בנט בשיחת הטלפון שקיימו השבוע, "וכי אתה ביקשת ממני פגישה אחרי הבחירות?" הוסיף להקשות, "הרי אני יכול לצטט את השיחה שהייתה לנו לפני שלושה שבועות, לספר בדיוק מה הצעתי לך ואיך התחמקת ולא השבת לי עד לרגע זה".

בנט שלא נהנה מהשיחה, גמגם כמה מילים על כך שאיש לא האשים את דרעי אישית והבטיח, "להבהיר את הדברים ולהעביר את המסר לאורי אורבך ולשאר החברים שהתבטאו בנושא". לפי הפידבק, המסר עבר כנראה, בכיוון ההפוך...

השחזור של דרעי

נחזור לישיבה של 'שלישיית מה-קשור' עם נתניהו. לא רק מילות ניחומים הורעפו במהלך הפגישה. נתניהו המשיך לשחק את המשחק וביקש לקבל מהחברים עצות לצירוף יחימוביץ – כמו רופא שמתייעץ כיצד להנשים את הגופה אחרי שקבע את מותה. לדרעי נמאסו המשחקים ובשלב מסוים הוא לא התאפק וערך לנתניהו 'שחזור'.

"אם הלכת למהלך והחתמת את לבני למה לא הלכת עד הסוף?", שאל דרעי את נתניהו.

"מה היית עושה במקומי?", השיב נתניהו כמו יהודי טוב, בשאלה משלו.

"התחלנו מהלך. חתמת עם לבני על הסכם. היית צריך ללכת עד הסוף ולחתום איתנו, ואז, הייתי רוצה לראות את בנט מסביר לרבנים ולמתיישבים שלו למה הוא לא נכנס. כי הרי כל מה שהוא מכר להם שהוא הולך לברית עם לפיד כי רק כך הוא יכניס אותם לקואליציה".

נתניהו התחמק: "ניסיתי, אבל לא הצלחתי לשבור את הציר בין בנט ללפיד", אמר והמשתתפים העדיפו להעביר נושא ולא להעלות טונים מול ראש-הממשלה. רק חסר היה שדרעי יאמר לביבי את המשפט הבלתי נשכח שהטיח בו בשעתו איציק מרדכי: "ביבי, תסתכל לי בעיניים".

דרעי נתן לנתניהו להמשיך ללהג. את חשבון הנפש הוא עשה אחר כך עם חברו הטוב איווט ליברמן - שהוביל איתו את המהלך שנגמר בפארסה אחת גדולה, עם עוד הזעה ומצמוץ של הקוסם מארץ עוץ.

לא לחינם שילם נתניהו מחיר מופקע ללבני לפני שבועיים. התרגיל היה פשוט ושקוף למדי – אך חייב עמידה איתנה וזקיפות קומה עד להשלמתו. נתניהו, ליברמן ודרעי, הלכו למהלך של צירוף לבני ומופז ולאחריהם החרדים – כשהם מעוניינים להגיע לישורת האחרונה עם ממשלת חמישים ושבעה.

"היית צריך ללכת עד הסוף ולחתום איתנו", אמר דרעי לנתניהו, שהדף את הטענה והתחמק בקלילות: "ניסיתי, אבל לא הצלחתי". רק חסר היה שדרעי יאמר לביבי את המשפט הבלתי נשכח שהטיח בו בשעתו איציק מרדכי: "ביבי, תסתכל לי בעיניים"

"אם ביבי היה הולך על זה עד הסוף, בנט הוא זה שהיה היום בפינה, ולא הייתה לו ברירה אלא להיכנס לממשלה", אמר דרעי, השבוע. אבל ביבי, כדרכו, חירב את הכל. יום אחרי החתימה עם לבני הוא קרא לשאול מופז ועשה מולו את כל הטעויות שרק אפשר: "אני צריך שתיכנס כדי להכשיר את מתווה קנדל", אמר ביבי וכשמופז שאל בתגובה מה תהיה התמורה הפטיר ביבי: "יש לך בסך הכל רק שני מנדטים, נמצא פתרון, נמצא פתרון".

מה עוד צריך נתניהו ללמוד כדי להבין איך מדברים עם מופז, התפלצו 'השותפים הטבעיים' של המהלך כששמעו לאחר מכן על תוכן השיחה. מופז יצא מהפגישה פגוע עד עמקי שני המנדטים של מפלגתו, והלך למצוא פתרון - לגימוד נתניהו, כשהוא חובר לציר בנט-לפיד כגלגל רזרבי.

באותו שלב, עו"ד שמרון מטעמו של נתניהו, עדיין המשיך להפעיל לחץ מנטלי לא מתון על נציגי ש"ס לחתום על הסכם עקרוני מול הליכוד – כאן ועכשיו. "גם בלי מופז, ביחד, נגבש גוש של חמישים וחמישה ונעמיד את בנט בפינה", אמר שמרון. הש"סניקים הסכימו, אבל דרשו, לראות את 'מתווה קנדל', בגרסתו הסופית ורק אחר-כך לחתום, שהרי "נעשה ונשמע", הוא לא מודל מקובל בפוליטיקה.

הליכודניקים התרצו, ובמוצאי תענית אסתר הוזעק אטיאס לתל-אביב כדי לקרוא וללמוד את המסמך. כשקרא את התוכן, חשכו עיניו ולא בשל הצום. "מישהו כאן השתגע", הוא אמר לדרעי בשיחה נסערת מיד כשיצא, "את גיל הגיוס, הורידו מ-26 ל-24, ואילו את היעדים, הם הגדילו מ-60 אחוזים ל-80 אחוזי גיוס".

הש"סניקים התחילו להבין שנתניהו אולי רוצה, אבל לא עושה הכל כדי שזה ייצא. בירור קטן שעשו הבהיר להם כי בעוד הם מתנהלים מול עו"ד שמרון במתווה שנקבע בקריצה עם נתניהו, הרי שביבי בעינו הימנית קורץ לבית היהודי. איזה קורץ. ממצמץ!

הנה לפנינו סופו של הסיפור, כפי שתיאר אחד מראשי ש"ס: "אורי אריאל, נפתלי בנט ונוס (נתן נתזון – א.ב.), הבינו את התרגיל שהולכים לסגור מעל לראשם, ושלחו שליחים לליכוד שהם מוכנים להיפרד מלפיד ולבוא למו"מ. ביבי בלע את התבשיל וקבע פגישה עם צוות המו"מ של הבית היהודי, ואז, באותה פגישה ביקשו נציגי הבית היהודי מהליכוד שלא לרוץ ולסגור עם החרדים לפי מתווה קנדל. אנשי הבית היהודי הביאו איתם לפגישה את אביעד פרידמן, מי שריכז בשעתו את ועדת פלסנר - שסובב לליכודניקים את הראש. מה שיצא מהמהלך הזה, שנתניהו תפס רגליים קרות, לא חתם עם ש"ס על מתווה סביר, ומצא את עצמו בנקודת ההתחלה, לכוד באמצע, בין בנט ללפיד".

נקודת גיוס

אז מה היה לנו כאן? איווט ודרעי הלכו למהלך מתוחכם, והחליקו לבסוף על הזיעה של ביבי. עם כל הכבוד לשניים, מסתבר שבנט, שקד, גבאי וכל חבורת פליטי הריאליטי של לשכת נתניהו, מכירים את תכונות האופי של ראש-ממשלתנו טוב יותר מדרעי ואיווט. הם ידעו שביבי ימצמץ ראשון, הלכו עד הסוף וזכו בכל הקופה.

כישלון המהלך הפך השבוע לנשק לחיסול חשבונות בתוך צמרת ש"ס. דרעי מאשים את ישי בכך שבמשך כל תקופת כהונתו שימש כשתדלן של יש"ע בכנסת ובממשלה. ולבסוף, מה מתברר? שאלי ישי מול המתנחלים, זרע רוח וקצר סופה. ישי מצידו, מאשים את דרעי בקריאה לא נכונה של המפה. "מזל שלא חתמנו עם ביבי", הוא אמר השבוע, "עוד היינו חותמים על הסכמה למתווה של 'שוויון בנטל' ונתניהו היה מגיע לרגע האמת ומפר את הברית איתנו – כשהיה מבין שבנט ולפיד ממשיכים להתבצר בעמדותיהם".

את המנגינה הצורמת הזאת בצמרת ש"ס, אי אפשר כנראה להפסיק. חילוקי הדעות הפומביים, כמו גם היעדר מנהיגות מוצקה וכתובת ברורה, תרמו ללא ספק את תרומתם הצנועה למיצובה החדש של ש"ס, כמפלגה שאיבדה את כוח המיקוח וכושר ההרתעה.

הכישלון יתום, אבל הרבה שאלות נותרו פתוחות. אחת מהן הינה, איך החרדים לא קראו את המפה והאמינו עד לרגע האחרון שיחימוביץ תצעד מעדנות לעבר הממשלה. "אני מוכן לנסוע אליה הביתה", אמר השבוע מרן הגר"ע יוסף, כשבסביבתו עדיין לא הבינו שאופציית העבודה, זו 'עבודה בעיניים' (כמה מהש"סניקים, אגב, עדיין לא מעכלים שזה נגמר וממשיכים להאמין ב'נס יחימוביץ') . כנהוג במחוזותינו, אף אחד משלישיית המופלאים של ש"ס לא ישלם את המחיר.

הש"סניקים והחברים ביהדות התורה, מצאו עצמם השבוע בתחתית הרשימה הארוכה של פוליטיקאים שהימרו על נתניהו והפסידו. זה התחיל מדני – זוכרים? – הרשקוביץ, יו"ר הבית היהודי שהורץ על-ידי נתניהו והפסיד, אחר כך בא איווט שחבר לנתניהו, סיפק לו את לטרת המנדטים (כך על-פי ניתוח המצביעים של ישראל בעליה), ונשאר עם תיק פלילי כשהוא מאבד את מעמדו כשותף הבכיר בממשלה.

השפל הגדול של השבוע היה, כשהרב דב ליאור, הצטרף למצדדים בברית בנט-לפיד ובכך הבהיר, למי שעוד היה לו ספק קל שבקלים, מי לנו ומי לצרנו. על 'היתר המכירה' שהעניק הרב ליאור למכירתנו בנזיד עדשים, לא תהיה מחילה

ועכשיו, הגיע תור השותפים החרדיים להפסיד בקזינו של ביבי, בחסות איל ההימורים אדלסון (עוד אחד שנכשל בהימור הפוליטי הגדול בעולם – על זהות נשיא ארה"ב). אצלנו זו כבר פעם שנייה, ואולי, אם נמשיך להאמין לקוסם, בפעם השלישית נקבל גלידה – על חשבון תקציב מעון ראש-הממשלה. ההימור הכושל הראשון היה בחוק טל, כשנתניהו הוביל את הנציגים החרדיים באף והבטיח לסיים את הליכי החקיקה "עד לסוף המושב". הוא אכן הלך עד הסוף. שלנו.

מה שנותר זה לבכות על חלב שנשפך, על זיעה שנגרה. "זו ממשלת נבלה", אומרים בש"ס, "נתניהו, בנט, לפיד, התנועה". ומה עם מופז? שאל מי ששאל את הקופירייטר המבריק, "מופז זו הנקודה. זו מפלגת נבלה. נקודה". אז אימרו שלום ל'כוכבית גיור' ממערכת הבחירות, מעתה ואילך, זו 'נקודת גיוס'.

יושבים שבעה

איך אתם מתכוננים לאופוזיציה? נשאל השבוע אחד מראשי ש"ס.

"לקואליציה צריך להתכונן. לאופוזיציה לא מתכוננים. היא באה אליך וקובעת לך עובדה", השיב הש"סניק בציניות כאובה.

אם ש"ס נראתה השבוע כמו מפלגה מוכה, יהדות התורה, ששבעת ח"כיה התכנסו לישיבת הסיעה, נראתה כמי ש'יושבת שבעה'.

מילא גפני וליצמן, אופוזיציונרים שהוכיחו בעבר כי הם יודעים את המלאכה. גם ישי עשה שירות מלא באופוזיציה. שלוש שנים בממשלת שרון השנייה וחצי שנה בממשלת ברק עברו עליו, לא ממש בטוב ובנעימים, אך בעבודה קשה.

אבל מה, למען ה', יעשו אטיאס ודרעי, ששירתו תמיד את צרכי העם ומשפחת המלוכה מרחוב הקבלן, אך ורק מהקואליציה. דרעי אומנם מזכיר נשכחות – את ישיבתו באופוזיציה בימי רבין ואת העובדה שלא כיהן כשר בקדנציית ביבי הראשונה, אבל אז, לא הייתה זו אופוזיציה אמיתית. בממשלות רבין השנייה ונתניהו הראשונה, דרעי היה המנכ"ל של המדינה, עם או בלי תפקיד רשמי. ומי שרואה את דרעי רץ להגיש שאילתות, ואת אטיאס מתאבד על כל תת-הצבעה בוועדה, שיקום.

מעבר לחישובים הפוליטיים שעושה כל מיניסטר בפוטנציאל ולהקת עוזריו המאוכזבים שיסתפקו בקדנציה הקרובה בתקן וחצי עלובים, יש גם מגזר חרדי שלם - לנהל. נתניהו אומנם נותן לחרדים את התחושה שהוא יהיה 'שומר הגחלת' הכל, כמובן, כדי להשאיר את החרדים באופוזיציה על אש קטנה, מוכנים ומזומנים להגשה לממשלה.

השבוע, הוא גייס את כישוריו המוכחים כמשווק רהיטים והסביר כי החרדים עוד ייצאו נשכרים מהישארותם באופוזיציה: "כשלפיד ישיג את שלו ויצטלם סביב שולחן הממשלה ללא חרדים, הוא יהיה הרבה פחות קיצוני ולכן דווקא בסיטואציה הזאת, ניתן יהיה להעביר מתווה של שוויון בנטל שיהיה מקובל על החרדים. תבחנו אותי בזה", אמר השבוע נתניהו לאחד מראשי ש"ס. רק זה מה שחסר לנו, שגם האינטרסים האחרונים שנותרו לנו יהפכו למבחן של ביבי ויצטרפו לסטטיסטיקת הכישלונות של ראש מכשלת ישראל.

אף אחד מהחברים מלומדי האכזבות, לא משלה עצמו, כי האיש שלא עלה בידו למלט את נפשו, יושיע אחרים. אם 'יש עתיד' תחזיק בתיקי החינוך והפנים, ושריה ינחיתו שורת גזירות במסווה של תקנות תמימות, לא תעזור ההתערבות של נתניהו. וכי מה נעשה? האם נרוץ בכל בוקר וערב לראש-הממשלה ונתחנן שיתערב בהחלטות שרי 'יש עתיד', שרואים בו את איש העבר?

"נכון להרגע יש עתירות פתוחות, שמשרד החינוך נדרש להשיב עליהן: בנושא תקציב הישיבות, לימודי הליב"ה, הבטחת הכנסה ומה לא", אומר אריה דרעי שכבר הספיק לעשות שיעורי בית, "אם שי פירון יהיה שר החינוך, כל מה שהוא צריך זה לתת הוראה לפרקליטות המדינה, וכלשון המגילה, 'להשיב את הספרים', לקחת את התשובות הנוחות יחסית שניתנו בתקופת סער, ולהחליף אותן בתשובות לבג"ץ שמצדדות בעמדות העותרים".

היתר מכירה

מוכרי האשליות ממשיכים לפזר הבטחות. בבית היהודי שומעים את הקולות, ובניסיון להנמיך את הלהבות מבטיחים שיהיה בסדר. המסר שמועבר בימים האחרונים מסביבתם של בנט-אריאל ושות' הינו: "לפיד רוצה להיכנס לממשלה עם מתווה הצהרתי, אחר-כך, כשנגיע לשלב היישום, ננהל דיאלוג עם החרדים ונביא להצבעה בכנסת מתווה מתון בהרבה".

הסגנון נשמע מוכר. זה בדיוק מה ששמעו הנציגים החרדיים ממנהיגי המתיישבים החל ממוצאי הבחירות, הבטיחו לנו הרים וקיבלנו נוער גבעות. מי שסבר לתומו כי תהיה לנו 'תקומה' מכיוונם של נציגי ההתיישבות בבית היהודי, גילה בשבועות האחרונים, כי נציגי המתיישבים ובראשם אורי אריאל, הם שותפים מלאים לקמפיין השנאה של הדרת חרדים. השפל הגדול של השבוע היה, כשהרב דב ליאור, הצטרף למצדדים בברית בנט-לפיד ובכך הבהיר, למי שעוד היה לו ספק קל שבקלים, מי לנו ומי לצרנו. על 'היתר המכירה' שהעניק הרב ליאור למכירתנו בנזיד עדשים, לא תהיה מחילה.

מאז שהמחנה החרדי, הפך לשותף טבעי של ממשלות הימין – אנחנו רק משלמים. אם נתבונן על האינטרס הצר של הציבור החרדי, לא היו לנו חיים נוחים יותר מאשר בממשלות השמאל. ביילין התבטא בשעתו שהוא מוכן ללבוש שטריימל למען השלום. נציגי המתיישבים מוכנים לגזוז לנו את הזקן והפאות, אם להשתמש באותו עולם דימויים (בלי להכליל, כמובן, יש גם אנשים טובים ממועצת יש"ע שיצאו השבוע חוצץ נגד הבנטיזם).

הממשלה תוקם בלעדינו, והדבר האחרון שחסר לנו זה, שהציבור החרדי ירכין ראש, ויזחל בשתדלנות ללשכות שרי הבית היהודי בממשלה הבאה, רק כדי להציל כמה פירורים של העוגה. חזקה על נציגי הבית היהודי שיאכלו את העוגה וילקקו את האצבעות כדי לוודא שלא יישארו לנו פירורים.

לא קל להוות אופוזיציה לוחמת, אבל אין ברירה אחרת. יפה עשה איציק כהן כשכינה את ההתנחלויות "הנטל האמיתי של המדינה". מי כמוהו - סגן שר האוצר - יודע, כמה מיליארדים שפכה המדינה על ניסור בתים ושיקום גבעות. מי כמו אלי ישי, שנכח בדיוני השמינייה, מודע לכמות המשאבים שמקצה המדינה כדי לשמר את המאחזים וההתנחלויות המבודדות. ואחר כך תבוא אורית סטרוק, שבנה הורשע בהתעללות בנער פלסטיני כפות - עוד אחד מאותם מקרים שמגדילים את הנטל המדיני, הצבאי והכלכלי - ותטיף לנו מוסר על שוויון בנטל. הרי אין מי שגורם למעמסה מדינית, ביטחונית וכלכלית על כתפי מדינת ישראל יותר ממתיישבי המאחזים שונאי הערבים (שהפכו לשונאי חרדים. שנאה, מסתבר, היא מחלה מדבקת). ועל כך נאמר, תראו מי שמדבר.

תוכנית ההתנתקות

למען האמת, העמדות הללו, של מתינות מדינית והימנעות מהתגרות באומות, היו העמדות הקלאסיות של הציבור החרדי. רק שהיה זה הגוש הלא טבעי עם הימין, שהפך לגידול ועשה בנו שמות. "הציבור החרדי מקצין ימינה בלי שום סיבה", התבטא כאן גפני בשעתו. כעת יש סיבה טובה, לחזור לשורשים. ליישם תכנית התנתקות משלנו, ובסיבוב הבא – להותיר את המתנחלים לבדם, עם שנים-עשר המנדטים שהם שווים. כאשר זממו לנו, כן ייעשה להם. זו אינה נקמה לשמה, אלא חזרה למקורות ושמירה על האינטרס החרדי נטו. אם על הדרך, יושב כבודנו האבוד, זה יהיה בונוס נחמד.

כשמתבוננים לאחור מגלים שהברית הזאת, תמיד הייתה חד-צדדית, 'אדוני הארץ' קיבלו מאתנו הכל ולא נתנו דבר. הכיפות הסרוגות, אם לכנות זאת בהכללה (ושוב, לא מדובר בכולם, אבל זאת בהחלט האווירה), בעטו בנו כל אימת שנזדמן להם. בממשלת לפיד האב, הם מיהרו לזנק על עגלת שינוי ולכונן ממשלה בלי חרדים. עכשיו זו אומנם פעם שנייה בלבד, אבל בספורט מכנים מצבים כגון אלו, ניצול מלא של שני מצבים להבקעה. היו להם רק שתי הזדמנויות לזרוק אותנו לאופוזיציה, ואת שתיהן הם מימשו עד תום.

לא שאין לנו 'אשם תורם'. ההתנהלות של ש"ס במשרד הדתות בקדנציה האחרונה, אובססיית השלטון ותאוות הג'ובים, בלי שום נדיבות כלפי הצד השני, בהחלט הוסיפו שמן למדורה. ולכן, לגיטימי בהחלט שהכיפות הסרוגות ינסו להשתלט בחזרה על מוקדי הכוח. מה שלא לגיטימי, זה לעשות לנו דה-לגיטימציה ולהפוך כל חרדי למוקצה מחמת מיאוס – כי בסוף הרי התברר, שזהו מיאוס, ולא גיוס.

הסכינים כבר נשלפות ומושחזות. מוישה גפני, שישב קדנציה שלמה על השיבר, העביר השבוע נתונים על תקצוב כפול של ישיבות ההסדר. מסתבר, כי מה שמתרחש שם, בלי שום ביקורת, זוהי חגיגה אמיתית שלא עומדת בשום קריטריונים של שוויון. אל תתפלאו אם בקרוב תחזו בעתירות שמוגשות לבג"ץ ובמרכזן, נטל התקצוב הלא שוויוני שמועבר למוסדות החינוך של הדתי-לאומי.

עוד נזכור ונסקור את כולם, כולל תקצוב הגרעינים התורניים והמיליארדים שהועברו להתנחלויות רק בקדנציה האחרונה, בשיתוף פעולה מלא של גפני שסייע לאורי אריאל בוועדת הכספים. זו תורת ההתנחלות, וזו שכרה.

איפה הכסף? שאל לפיד. כדאי שיפנה את השאלה לשותפיו החדשים, סוחרי הנדל"ן ביהודה ושומרון, שסחטו מממשלת ישראל מאות מיליוני דולרים, כדי לנסר בתים בגבעת האולפנה. וזו, אגב, דוגמה ל'כסף קטן' שנשפך על המאחזים והיישובים המבודדים.

צריך רק לקוות שהשתדלנים שבינינו לא יקררו את האמבטיה ולא יפריעו להחזרת כושר החשיבה העצמית וכוח ההרתעה של הציבור החרדי, כי לטווח הארוך, מההתנתקות הזאת, אנחנו רק נרוויח.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.