1.
אז איפה הייתי כשניסים משעל ראיין את נפתלי בנט? נראה לי שאכלתי. או ישנתי. אולי בעצם דיברתי בטלפון. לא זוכר. זה כבר היה לפני שבוע. אבל אני זוכר בבירור מה לא עשיתי: לא צפיתי בניסים משעל. למה שאצפה בניסים משעל?
אבל בעקבות הסערה הגדולה הלכתי, אחרי הרבה שנים, לראות את התוכנית. ומה אני אגיד לכם? נפעמתי. התוכנית הזאת היא אי של יציבות. משטרים התמוטטו, התאומים נפלו, מפלגות נסקו והתרסקו, וניסים משעל נשאר אותו ניסים משעל כמו לפני עשרים שנה. בוטה, חותך, פרובוקטיבי, צעקני. מגיד שבחו שלא שינה. אפילו המוזיקה המלחיצה של הפתיח נשארה מימי שידורי הפולסא דנורא על רבין. כך שאם יש משהו שקצת אכזב אותי בראיון של נפתלי בנט וגרם לי לחשוב על המנהיגות שלו, זו עצם ההחלטה ללכת לניסים משעל. מה, באמת חשבת שאפשר לצאת משם טוב? להעביר מסר מורכב? מה זה, הסי.אן.אן במבצע עמוד ענן?
לאור מה שראינו השבוע, ראוי שפוליטיקאי שמקבל הזמנה ללכת לניסים משעל פשוט יגיד: "אני באופן אישי לא מסוגל. מה לעשות. לא מסוגל. ואני מוכן לשאת במחיר. כן, גם כלא. זו תוכנית שדגל שחור מתנוסס מעליה".
2
תרשו לי להתעכב עוד רגע על העניין התקשורתי, מפני שברור לי שהוא הנושא העקרוני פה ולא עקירת יישובים, שאלה שכרגע תיאורטית לגמרי, ברוך השם. לפני כשנתיים זכתה אשתי למה שנחשב הישג עיתונאי מרשים. ריאיון ראשון (ואחרון, בינתיים) עם שרה נתניהו. זה היה בשיא אחת הפרשיות שסערו סביבה, ואשת ראש הממשלה החליטה לדבר ולמסור את גרסתה המלאה במהדורת החדשות של ערוץ 2. אבל מתברר שזו היתה טעות קשה. היא לא חלמה כמה הריאיון הזה יעשה לה רע. לא, לא לרעייתו של ביבי זה יעשה רע, לרעייתי שלי. עוד ועוד אנשים ניגשו אליה אז מזועזעים: "איך? איך נתת לאישה הזו לדבר ככה חופשי בלי להקשות עליה יותר? למה לא נכנסת בה? איך היית כל כך עדינה איתה?". במקרה הזה דווקא ראיתי את הריאיון בשידור חי, ואני אומר לכם (אובייקטיבית!) שהוא הוא היה בסדר גמור. למה? כי הוא הביא לקהל את שרה נתניהו ואת טענותיה בצורה הכי אותנטית. ככה היא. נעים מאוד. רציתם לדעת מי זו השרה נתניהו הזאת? לשמוע פעם אחת ולתמיד את אשת ראש הממשלה? אז הנה, שרה נתניהו מדברת. תקשיבו.
כי לא משנה אם זו הגברת הראשונה, עבריין מורשע או פוליטיקאי חדש ומבטיח. אני מכיר רק דרך אחת להבין את המרואיין ואת תפישת עולמו – להקשיב לו. אבל מה לעשות שיש אנשים שלצערנו ראו בילדותם 'משעל חם' הרבה יותר ממני והם כבר מחונכים על ערכי ה"תיכנס בהם". שמתי לב שבריאיון של משעל עם בנט היו יותר משפטים שהתחילו ולא נגמרו, מאשר משפטים שכן נגמרו. ממתי עיתונות זה לצעוק? לקטוע? להעליב? עיתונות זה קודם כל לשתוק. לשתוק, להקשיב ומדי פעם לנווט בשאלות מכוונות ורלוונטיות שיקדמו את השיחה ויפתחו את המרואיין עוד קצת.
3
אבל שיא הנבזות של המשדר הזה בכלל לא היה סביב סירוב פקודה, גם לא הרגע המביך שבו המנחה ממש "נאלץ לקום" כדי להרגיע את המרואיין, אלא דקה אחר כך, בשאלה ששאל את בנט אחד החברים בפאנל העיתונאים של התוכנית. אותו עיתונאי הלך צעד אחד קדימה וקשר בין בנט ומפלגתו לרב דב ליאור ש"כידוע חתם על הסכמה על 'תורת המלך', אותו ספר שמתיר להרוג גם ילדים ערבים". רוצה לומר: אתם חושבים, צופים יקרים, שבנט הוא קצין נועז בסיירת מטכ"ל ובמגלן, היי-טקיסט מצליח, האיש שכבש את המפד"ל ופתח את שורותיה גם לחילונים? הערב אנחנו חושפים בפניכם את פרצופו האמיתי: מדובר בנער גבעות מסוכן, פרחח "תג מחיר", פורע חוק משולח רסן. כן, גם אם הוא בורגני מרעננה, גם אם יש לו כיפה יותר קטנה מזו של ניסים משעל.
התוכנית שודרה ביום חמישי בלילה. למחרת בבוקר ובעיקר בליל שבת קודש נשלחו דוברי הליכוד לתקוף את בנט המסוכן בכל כלי התקשורת. טוב, הליכוד היא מפלגה מסורתית, אבל פיקוח בנט דוחה שבת. כמובן שגם ציפי לבני לא נשארה בצד. כדאי לעיין, ממש ללמוד, את התגובה המכוננת של יו"ר 'התנועה'. וכה אמרה: "נשף המסכות הסתיים. נפתלי בנט הוא ימין קיצוני. והדברים חמורים שבעתיים לאור העובדה שהוא ניסה, עד היום, לצייר עצמו כגורם מתון וממתן. יש שתי קבוצות בציבור הישראלי: קבוצה אחת שלא משרתת בכלל, והנה מסתבר כי יש קבוצה שניה שתבחר איזה פקודות למלא ואיזה לא".
אתם מבינים? אחרי המהירות המדהימה שבה הפך בנט באולפן לאיתמר בן גביר, הוא הופך בן רגע גם ליעקב ליצמן. בעיני לבני הוא חלק מכל ה"הם" האלה, האחרים, הדתיים, הימנים, החרדים, המסורתיים, המסוכנים, הלא נכונים.
4
ומה קרה מאז? איזה פסטיבל! אחרי שבת של גינויים התייצב בנט במוצ"ש, עדיין בחולצה לבנה של שבת, כדי להזכיר במסיבת עיתונאים כמה שנים שירת במגלן. למחרת כבר סיפר בפאנל איך קרא לבן שלו על שם יוני נתניהו. במקביל הליכוד, אולי לראשונה מאז ימי ז'בוטינסקי, הוציא פשקוויל, ועוד בעיתון 'הארץ'. "בנט סרבן מסוכן", כתבו לבלרי הליכוד ואפילו לא חתמו. בנט בתגובה מיהר לצלצל לחבר'ה מהמילואים ולגייס אותם בצו 8 לכתוב פשקוויל נגדי שתומך בו. אבל אז התקשורת בדקה וגילתה שכמה קצינים ששמותיהם מופיעים בעצומה בכלל לא חתמו עליה (כנראה לא תפסו אותם מאוחר בלילה, הם היו במילואים). זה המשיך והתגלגל, מתגובה לזעזוע, מקשקוש לקשקוש. עיתון הבית של ביבי סיקר בהיסטריה את מאורעות בנט תשע"ב, 'ידיעות' המתחרה דווקא חיבק אותו בהפוך על הפוך, ושבוע אחרי, הפרשה מסרבת לדעוך.
אבל בעצם, כל ההתנהלות הזו היא-היא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית: רידוד השיח. התייחסות להמונים כאל מטומטמים שצריך לתפוס את מנהיגיהם באיזו התבטאות, ואז לחגוג סביבה שבוע, בלי דיון אמיתי ועמוק אלא בסיסמאות נבובות. האם מישהו שאל למה צה"ל צריך לעסוק במשימת פינוי יישובים? או למה זו בכלל משימה, כלומר מי מתכנן לפנות, איפה וכמה ולמה? ומה ערכה של סרבנות אידיאולוגית אישית, מימין או משמאל, כאשר הפרט מוכן לשלם עבורה מחיר? נקודת המוצא של הבחירות האלה היא שכולנו נבערים. כאילו שאם ביבי רק יתקוף עבורנו את בנט, מיד נוריד ל'בית היהודי' מנדט, ואם ציפי רק תיקח אליה את עמיר, מיד נוסיף לה אחד.
ובסוף זה אולי בכלל עובד הפוך. בשבוע שעבר התקלקלו בביתנו הכיריים במטבח. את הטכנאי שבא לקחת את הכיריים המקולקלות למעבדה, שאלתי בסקרנות למי הוא מתכוון להצביע (בימים שלפני בחירות אני הופך לקמיל פוקס קטן). הוא ענה כך, לא נגענו: "אני? נראה לי ש"ס. או ההוא מש"ס שעכשיו נגד ש"ס. תראה, רציתי לשים ציפי או שלי או לפיד, אני אוהב אותם, אבל אני לא אצביע להם כי הם לא התאחדו. מה אני אגיד לך, בסוף בטח ליכוד". השבוע אותו טכנאי החזיר את הכיריים החדשות, ובעודו מתקין אותן ובודק שהגז עובד שאלתי אותו אם כבר החליט מה הוא מצביע. "נראה לי בנט", הוא אמר, "לא יודע בדיוק מי זה, אבל מה זה מגיע לו. מסכן, אחרי כל מה שעשו לו השבוע".
לראות בתי כנסת ותיקים שמחפשים עשירי למניין זה תמיד מכמיר-לב. אתה מיד חושב על העבר המפואר שבטח היה להם לפני הזדקנות הקהילה ועזיבת הצעירים, או על המריבה הלא-עניינית שבגללה הם התפצלו מהמניין הסמוך (שגם מחפש הרגע עשירי למניין). הנה בית כנסת אחד כזה שאני דווקא בטוח שסביבו יש אנשים רבים שיכולים לעזור לו, לו רק ידעו עליו. בתחילת המאה הקודמת, סיפרו לי שם הגבאים, היו בנמל תל אביב הרבה יורדי ים, פועלים וימאים. במסירות נפש בנו אז פועלי הנמל הסלוניקאים את בית הכנסת הקטן והמטופח הזה, ברחוב יורדי הסירה 8. הם קראו לו "בית כנסת רבי מאיר בעל הנס", מתוך כוונה שזכותו של רבי מאיר תגן עליהם מסכנות הים ומהעבודות הקשות הכרוכות בבניין הנמל. היום אופיו של הנמל השתנה לחלוטין. אלפי אנשים נמצאים בו מסביב לשעון, לא ממש יורדי ים. יש בו משרדים, מסעדות ומקומות בילוי. אבל בתוך כל ההמולה הזו, צאצאיהם של הסלוניקאים משמרים את המקום ונלחמים בכל יום מחדש על עשירי למניין. אז אם אתם שם בדיוק כשהשמש שוקעת, לכו תעשו מצווה. אחרת הם שוב יצטרכו למצוא פתרון כמו זה שמצאו השבוע, כשצילמתי שם את התמונה הזו: לקרוא לשני מתקיני מזגנים של "עולם המיזוג" שבדיוק עבדו במשרד סמוך, ולשים עליהם כיפות לבנות.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר