דרעי ממאדים, ישי מנוגה

ואז הגיעה התמונה מהסלון בפנים.

יש לי חבר חסידי מירושלים ששולח לי בערך פעם בשנה לפנות בוקר מייל שאליו מצורפת תמונה של נערה חסידית בחיוך מבויש ולצדה, בקרבה-ריחוק, בחור ישיבה צעיר עם מבט מהוסס. ובמרכז הסלון, למרגלותיהם, מגש זכוכית ועליו ליקר בננות וכוסיות חד פעמיות. או אז אני מבין כי ידידי אירס בשעה טובה ומוצלחת עוד בן או בת. תמיד זה מרגש מחדש. אני אמנם לא מכיר את החתן או את הכלה אלא רק את האבא, אבל יש בתמונה הזו כל כך הרבה תום וטוהר, שממש קשה לי למחוק את המייל הזה.

בשבוע שעבר חיכו עשרות העיתונאים והסקרנים מחוץ לבית הרב עובדיה יוסף ברחוב הקבלן במשך שעות, במשך ימים, ולא ידעו מה הולך בפנים. האם השידוך הולך לצאת אל הפועל? האם שני הצדדים כבר יושבים על התנאים ועוד הערב נזכה להיות נוכחים בוורט, או שהכל שמועות?

ואז זה קרה. דקה בדיוק אחרי שהכתב של ערוץ 1, ר' אורי רווח, התלונן באוזניי על הקושי המוסרי שלו לדווח מכאן למהדורת מבט על כל המתחים והסכסוכים בין ישי לדרעי, הגיעה התמונה. היא נשלחה ללא מילים והסברים לווטס-אפ בסלולרי של כל הכתבים: שני גברים בחליפות ועניבות יושבים בסלון ומחייכים חיוך מבויש. חבל שהצלם לא נתן להם, לאריה ואלי, להחזיק ביחד זר פרחים כדי לקרב אותם עוד קצת בתמונה.

2.

שלא תחשבו שאני הולך לכתוב עכשיו על פוליטיקה. פוליטיקה זה הדבר הכי משעמם במערכת בחירות. מה שמעניין זה הפסיכולוגיה, הצד האנושי של המהלכים. התבוננתי בעניין בגיבורי הסולחה ההיסטורית בש"ס, ולא יכולתי שלא להסיק כמה מסקנות על זוגיות. כן כן, אל תצחקו עליי. ככל שהבטתי יותר בחתן ובחתן – בפרט בריאיון הזוגי הארוך שנתנו לערוץ 2 ביום הראשון שאחרי הוורט בבית הרב עובדיה – גיליתי כמה יסודות נפלאים בשלום בית. אני יודע, פרשנים מבטיחים שבקרוב זה יתפוצץ, בסדר, אבל כבר שבוע ויום זה מחזיק. איך? הנה הכללים:

לדבר על הבעיות בגלוי ולא לחמוק מהקשיים. "אי אפשר להסתיר את מה שהיה בעבר", התוודה דרעי בפני יונית לוי כבר בתחילת הריאיון. "אנחנו לא מנסים להסתיר את זה. אבל מאתמול התחיל דף חדש. נקודה. קיבלנו על עצמנו, כל אחד מאיתנו, לוותר. בפירוש לוותר". הרבה פעמים במריבות בין אנשים, אנחנו מנסים לטשטש אותן ברגע שהן נגמרות. לעשות 'דיליט' על ימים או חודשים ואפילו שנים של מתיחות. למה בעצם? למה לא לשים על השולחן את העובדה שאתמול היה רע, אבל לא יהיה גם מחר? כמה טבעי ובריא לדבר בגלוי על הבעיות שהיו, בתקווה שלא יחזרו. איך אמר שם דרעי, בפריים טיים של המהדורה המרכזית? "מי שאמון על התורה והמצוות, יודע ש'איזהו גיבור הכובש את יצרו', וזה כבוד ולא בושה להוריד את הראש לפני הרב שלך. נכון, זה קשה אחרי 12 שנים לעבוד ביחד, לכל אחד יש דעה שונה, אבל נתגבר על זה בהרבה עבודה".

הומור. מאוחר יותר באותו יום רביעי, נערכה מסיבת עיתונאים בבית המדרש שבקומה הראשונה של בית הרב עובדיה, ותמונת הסטילס הפכה פתאום למציאות חיה לפנינו. דרעי, ישי ואטיאס ישבו שם על שלושה כיסאות בית כנסת מרופדים והציגו את ההנהגה החדשה של ש"ס. בדרך כלל אומרים שאת המתח אפשר היה לחתוך בסכין, כאן אפשר היה לחתוך בסכין את המבוכה. וכשמביך – אין לנו על מי להישען אלא על ההומור. "חברים, לא תהיה לכם עבודה בזמן הקרוב", אמר ישי בחיוך לעיתונאים, "תהיה פה כזאת אחדות, בלי שום הדלפות, בלי שום מריבות, שתודיעו כבר עכשיו למערכות שלכם שצריך לקצץ בצוותי הצילום".

לפרגן, אפילו בכוח. זה טיפ כל כך פשוט וכל כך קשה ליישום. גם כשקשה ונדמה שאין מה לשבח אצל השני, צריך להתאמץ ולמצוא: "יש לו יכולות, יש לו ניסיון עצום", אמר ישי על דרעי בריאיון הזוגי הראשון, למרות שברור שיש לו גם כמה דברים פחות מחמיאים לומר עליו. דרעי, שמן הסתם גם לו יש בטן מלאה, מיד אמר בתגובה: "אלי עזר לשכבות החלשות. אם הוא לא היה בממשלה, איפה היינו היום? במקום חמור הרבה יותר. אלי טיפל בנושא החשוב של העובדים הזרים, הקרב שהוא הוביל בעניין הוא טוב".

לדחות מחלוקות גדולות לעתיד למען שלום בהווה. כשיש עימותים קשים בין שני צדדים, עומדים באוויר משקעים עמוקים ואינספור נושאים עקרוניים שבמחלוקות. בשביל לפתור את כל הקונפליקטים, צריך לדון שבועות וחודשים, אפילו שנים, אבל לעיתים פשוט צריך להיות אנשי "שלום עכשיו". לא לנסות להגיע כבר ברגע הראשון להבנות על הדירה והמשכנתא, אלא קודם כל לומר במפורש: "אנחנו ביחד, ואנחנו רוצים להישאר ביחד". אבל רגע, מה יהיה? מי יהיה במקום הראשון במפלגה? מי יקבל את תפקיד השר הבכיר? אז זהו, שלא יודעים. עדיין לא. על זה עוד נריב בהמשך, אבל נריב מתוך ידידות (אגב, הדיון על מי במקום הראשון די מגוחך, כי הרי ברור שבתודעה הציבורית, מה לעשות, דרעי נתפס כראשון גם אם הוא יוצב במקום ה-120 ברשימה).

להישמר מיועצים. במריבה משפחתית, עסקית ואפילו מריבה בגן הנטייה המיידית היא לשתף עוד אנשים, לספר להם, לשמוע את דעתם. כמובן שבאופן כללי בחיים ליטול עצה מחברים זה דבר טוב ומועיל, אבל במריבה, ברוב המקרים, הבחישה סתם מחריפה את העימות. הרי לעיתים החבר שאיתו אנחנו מתייעצים רוצה לנחם אותנו ולכן מתוך כוונה טובה הוא תוקף את הצד השני ומוסיף שמן למדורה. ויש כמובן את אלה שסתם נהנים ללכלך ולסכסך, ממש לא מתוך כוונה טובה. שתיים עשרה שנה אנחנו שומעים הערכות ופרשנויות של "מקורבים", "יועצים", "בכירים בש"ס", "זוטרים בש"ס" – והנה בסוף כשזה מגיע לאחד על אחד, ישי מול דרעי (עם עזרה של אטיאס) אז איכשהו, לפי שעה, הדברים מסתדרים.

להרבות בחיזוקים. סעיף זה ממש לא סותר את הסעיף הקודם. יש למעט ביועצים ובוחשים, אבל להרבות במעודדים ובמחזקים. עשרות מצלמות הוצבו בבית הכנסת של הרב עובדיה יוסף בבוקר שאחרי מסיבת העיתונאים החגיגית. בסוף תפילת שחרית, שכבר כונתה "שחרית של יום חדש", היה הרב כרגיל סנדק בברית. המיקרופונים נדחפו וקלטו – על רקע קול בכיו של התינוק – את המילים הבאות של הרב: "תצלצלו אליהם", הוא אמר לאחד המתפללים שבירך אותו על האחדות בש"ס. "תחזקו אותם. תגידו לאלי ולאריה שזה טוב, האחדות הזו, שירגישו טוב עם זה, זה חשוב לחזק אותם". אגב, יומיים אחר כך, בשיעור שלו במוצאי שבת סיפר הרב בהתרגשות: "כולם מקרוב ומרחוק, אשכנזים וספרדים, מטלפנים אלי, אחד מהם הרבי מנתניה האדמו"ר מצאנז. הוא אמר לי: אני שמח כל כך, תאמין לי שאמרתי תהילים שיהיה שלום ביניכם".

3.

ואחרי הכל, זו פוליטיקה. אני לא באמת משווה בין הקמת בתים נאמנים בישראל לבין הקמת מפלגות לבחירות. כאן שכינה ביניהם, וכאן מנדטים ביניהם. אבל פשוט ראיתי שם, באותו לילה, רגע נדיר בפוליטיקה הישראלית. שנייה אחת של ביטול אגו, של הבנה שאני לא אעיף אותך, ואתה לא תעיף אותי, ואיכשהו נסתדר ביחד. אז נכון שזו ירידה לצורך עלייה, ביטול האגו כדי להגדיל אגו ולהאדירו אחר כך בקלפי, אבל בכל זאת. במפלגות אחרות אפילו לזה לא מצליחים להגיע.

האמת, אני לא לגמרי יודע איך להתייחס לשובו של דרעי לפוליטיקה. יש שחושבים שהמשיח בא סופסוף לגאול את ישראל (רק לא ברור איך זה שעל החמור הלבן רוכבים פתאום עוד שניים לצידו). יש כאלה שלעולם לא ימחלו לו על החטא הקדמון (ופה יש שני חלקים: איזה חטא? ומה יותר חמור? החטא במשפט הפלילי או חטא אוסלו?). אבל אלו ואלו יסכימו שבשנים האחרונות הוא היה אחד הדוברים הטובים של היהדות הדתית. פשוט עבר בין אולפן לאולפן, הקסים את המראיין והסביר לו כל סוגיה תיאולוגית כבדת משקל שעל הפרק – מגיוס בחורי ישיבות ועד יריקה על ילדות.

ובכלל, אולי ראוי לחקור אחת ולתמיד את יחסם של העיתונאים לאיש. כשהוא היה מזרחי שהקים מפלגה דתית, בנה מקוואות ופתח תלמודי תורה, הם ראו בו איום ושנאו אותו. עכשיו, כשהוא מצטייר בעיניהם כמי שיכול להעיף את ביבי, לחבור לשמאל ולהחזיר עוד שטחים, אפשר למחול לו על התיק הפלילי. הוא פתאום הקונצנזוס הלאומי, חביב העיתונאים. אני מאחל לדרעי מעומק הלב שבקדנציה הזו הם ישנאו אותו קצת יותר.

(מתפרסם בעיתון 'בשבע')