הרבה אנשים שאני מראיין בתקופה זו נשאלים על ידי מספר שאלות שדי חוזרות על עצמן. יש את הכתבות שהיו עד המלחמה, והשאלות היו מאוד ספציפיות לפי עניין ועיסוק המרואיין, ויש את השאלות של המלחמה. "איפה היית בשמחת תורה כשהכל התחיל?", "איזה רגע לעולם לא תשכח מהתקופה הזאת?", "מה המסר שלך לקוראים?", ואולי עוד שאלה או שתיים שקשורות לנושא.
>> למגזין המלא - כנסו
השאלות הללו מספיקות, בדרך כלל, למלא כתבה שלימה. מספיק שהוא יספר על כל מה שעבר עליו משמחת תורה ועד היום, בתוספת כמה מילים של חיזוק ו'יש לנו את זה'. הריאיון, מוציא את המרואיינים 'נקיים יותר', אחרי שהוציאו את כל מה שישב להם בפנים. ניסיתי גם אני להוציא גם את מה שעבר עלי, אולי זה ירפא בי משהו.
השמועות בשמחת תורה
בבוקר שמענו פיצוצים רחוקים. הספקתי 'להחליף צד' במיטה מתוך מחשבה ש'אולי יש משהו קטן בדרום' ולנמנם עוד כמה דקות עד שהאזעקות הגיעו גם אלינו, לביתר, ואצנו רצנו לממ"ד.
בהפוגה קטנה שבין האזעקות מיהרתי לבית הכנסת. שם היה מישהו שאמר שאם המידע שבידו נכון, אז מה שקורה כעת למדינת ישראל לא היה מעולם. שמועות על מעבר ארז שנפל בידי מחבלים וכמה חטופים התגלגלו והלב סירב להאמין. הייתי בטוח שתוך רגעים מספר צה"ל ישתלט על האירוע ובמוצ"ש ייוודע לנו שהייתה זליגה קטנה והיא נהדפה לאחור על ידי כוחותינו.
ואז הגיע מוצ"ש.
קייטנת הבובות
ערבית, הבדלה ופתיחת חדשות. כותרת אדומה מאיימת: "מאה הרוגים, עשרות פצועים וחטופים". הדמעות התחילו לזלוג. הקטנה עומדת לידינו ואני מבין שעלי לתפוס שליטה על האירוע.
לקחתי אותה לחדר שלה, שפכתי את כל הבובות לרצפה והכרזתי חגיגית 'בואי נעשה קייטנת הבובות'. הקטנה התלהבה על הרעיון, החלה לסדר את הבובות בחצי גורן ונשאבה למשחק. חזרתי לסלון להתעדכן בחדשות. אט אט אתה מתחיל להבין את גודל המחדל, המראות והזוועות.
עשייה מנחמת
מיהרתי לפתוח מחשב ולהירתם למשימת עדכון החדשות לציבור. במהרה הכנתי כתבה ראשונית איך להתמודד מול הילדים עם אירוע חירום בסדר גודל שלא הכרנו, המשכתי לכתבה על עדכוני תחבורה שהושבתו באותו ערב ועוד כתבות עם עדכונים חשובים לציבור. הרגשתי שככה אני מצליח לתפקד. לעשות משהו טוב עבור הזולת.
החלטה אמיצה
כמו כולם, נכנסתי להלם לכמה ימים. העבודה הייתה קשה. בהחלטה נחושה ואמיצה, אשתי מחליטה לא להיכנס לרשתות החברתיות למענם של הילדים שלנו ואני לוקח על עצמי לא לראות סרטונים עד כמה שהדבר מאפשר. זה אומנם לא פשוט, ארצה או לא, אני עובד בתקשורת וכורח המציאות שאני רואה דברים. אך בכל זאת, מאז ומתמיד התמונות והסרטונים בוואטסאפ אצלי לא יורדים לכתחילה אלא רק לאחר לחיצה על 'הורדה'. בתקופה זו שמחתי על ההחלטה הזאת עוד יותר.
מאז שבת, שמחת תורה, ועד היום, אני מתאמץ לעשות כתבות שיש בהם ערך לציבור הקוראים. אומנם הכתבות רובן ככולם כתבות מלחמה, אלו שנוגעות ישירות במלחמה ואלו שבעקיפין, אבל אני מנסה להביא את הפן האמוני, הערכי ולהרים את המורל כמה שאפשר.
זמן לביקורת וזמן למחמאה
כבר בימים הראשונים חששתי מה קורה ליישובי צמודי הגדר שבינם לבין כפרים ערביים – לעיתים עוינים – מפרידה רק גדר אחת. מיהרתי לשוחח עם גורם בכיר שמכיר את יהודה ושומרון כדבעי שהסביר לי שהגזרה 'תפוסה' היטב. אבל זה לא הרגיע אותי. דיבורים כללים לא כל כך עוזרים. אני גר מול כפר ערבי כאשר בינינו לבינם מפרידה גדר אחת.
במהלך החודש הצפתי את הנושא בכתבות ובטור אישי שהעליתי והשבוע יצאתי לסיור עם מג"ד עציון על גדרות העיר ביתר. דווקא בסיור זה קיבלתי את הרוגע הנצרך והבנתי שהצבא עושה מעל ומעבר לשמור על ביטחון התושבים. גם ראש העיר, מאיר רובינשטיין עושה כל שביכולתו להעיר את הדרגים הגבוהים ומפציר בהם להתנהג לכל התססה לטרור באיו"ש, כאל אירוע בטחוני חמור. מצלמות נוספו לגדר, נשקים ארוכים חולקו לחברי כיתת הכוננות יוצאי צבא והביטחון מפטרל בכל העת על הגדר. את ההשתדלות – עושים.
כשצריך לתקוף, או יותר נכון – להעיר למודעות – נעשה זאת, וכשצריך להחמיא גם נעשה זאת, ומכאן נמסור ברכת ישר כח חמה לכל העוסקים במלאכת הביטחון.
די לשקוע באבל, זמן להרים ראש
בימים הראשונים לא היה לי קל לחזור לעבוד. מה שעזר לי הייתה העובדה שראיתי אצל פסיכולוג שכתב ברשתות החברתיות ש"הזמן יעשה את שלו". הוא הסביר שככל שהזמן יעבור – הגוף יתאושש. נתתי לפחד, לתדהמה ולעצב, לחלחל בי. קיבלתי אותם. הרשתי לעצמי לא להיות מסוגל לעבוד, הרשתי לעצמי לפחד, להיות עצוב, ואט אט במהלך החודש הצלחתי לצאת מזה ומעצבות עמוקה – לדרך פעולה.
עכשיו, בחלוף חודש, הגיע הזמן להתקדם. לא לשכוח, לא להדחיק, לנצח אירועי חג שמחת תורה יהיו חרוטים בנו, אבל מעצבות ודכדוך – הגיע הזמן לעבור לחיזוק ושמחה.
אם יש משהו שהמרצחים הנתעבים רצו זה לקחת לנו את החיים, את השמחה, את הרוח. לא ניתן להם. הפוך. נתעודד ונשמח ונרבה שמחות בישראל (טוב נו, אני עצמי עשיתי שידוך לבת משפחה בתקופה זו ואתמול הם עשו את חגיגת ה'לחיים'). בד בבד לתפילות על החיילים היקרים, החלמתם של הפצועים והשבתם המהירה של החטופים, בריאים בגוף ובנפש – עלינו להמשיך פשוט לחיות.
זה לא היה קל. אבל אחרי שבוע וחצי שהיינו שם בשביל הילדה שלא תרגיש מה שקורה 'בחוץ', בעת שהיא חזרה לגן באופן מלא (בתחילה לא היה גן, אחרי זה חצי יום ואז יום שלם) יצאנו למסעדה. היא הייתה חצי ריקה. השירים שהתנגנו ברקע היו 'נוגים', אבל הנפש צריכה את זה.
אנחנו צריכים להיות חזקים לעצמנו, לילדנו, לסביבתנו. לא 'מותר' לנו – אנחנו 'חייבים'!
די לשקוע באבל, הגיע הזמן להרים את הראש, לרוממם את הרוח ולהמשיך. נצח ישראל לא ישקר.
רגע שלא אשכח
ככל שהמספרים הולכים וגדלים ("יותר מ-1,200 הרוגים" על קידוש ה') זה הולך ומנתק אותך. איש חינוך בכיר הסביר את זה שאם מדובר בחייל אחד חטוף (ראו ערך גלעד שליט) כל המדינה על הרגליים. אם מדובר בשחרור חיילת אחת (אורי מגידיש) כולנו מתרגשים עד דמעות, אבל ככל שהמספרים גדלים, אנחנו קצת יותר מתנתקים. הסיבה הפשוטה היא שהאירוע הולך ונעשה גדול מאיתנו. אנחנו כבר לא מכירים אנשים או מקומות, זה כבר נעשה 'אירוע כללי'.
ככה הרגשתי במוצאי שמחת תורה. שערי דמעות היו קצת ריקות. אומנם מיד כשפתחנו את החדשות, כאמור, התמלאו העיניים בלחלוחית, אך מכאן ואילך לא הצלחתי לדמוע, לבכות.
ואז נודע שהקצין, אלוף משנה, יונתן שטיינברג נורה על ידי מחבלים בטול כרם בדרכו למשימה מבצעית. ליבי קפא על עומדו.
באחד מהסיורים שערכתי בחברון, שמעתי אותו מדבר עם חייליו בטקס הרמת כוסית לרגל החגים. הוא עמד שם, גבוה, נחוש, דיבר בטון נמוך אבל עוצמתי. אמר לחיילים שאת המלחמה הבאה לא הטכנולוגיה תנצח אלא האנשים בשטח יכריעו את הכף. ניבא וידע בדיוק מה ניבא...
או אז הרגשתי ש'האירוע' תופס אותי אישית. הרשתי לדמעות לזלוג החוצה בחופשיות. זאת ממש לא בושה.
כשראיינתי את ידידי למקלדת משה מנס, הוא הסביר לי שאם לוקחים את האירועים קרוב אליך ובעת שאתה מטפל בילד באירוע רפואי אתה חושב 'זה יכול היה להיות, חלילה, הילד שלי', אז זה עשוי לעשות לך טראומה ולצלק את הנפש, אבל אם אתה לוקח את זה קצת רחוק ממך – אתה יכול לצלוח את האירועים הקשים.
זה קצת תרתי דסתרי. כי מצד אחד כל מה שהמתנדבים היקרים של זק"א עשו, היה, כפי שאחד מהם עצמו אמר: "הם ביקשו להפוך אנשים למספרים ואני פועל להפוך מספרים לאנשים". זה משפט ענק. במקום לטפל בכל חלל כאילו הוא עוד מספר – אנחנו נתייחס אליו כאדם וניתן לו את הכבוד הראוי. ומצד שני, אם ניקח את האירועים קרוב מדי ללב – אנחנו עשויים להיפגע לכל החיים.
מה הדרך הנכונה? נראה לי שכמו תמיד, התשובה תהיה דרך האמצע. לקחת ללב. מדובר באחים שלנו שנטבחו ונעקדו על קידוש ה'. מדובר על אחי ואחותי שנמצאים בשבי החמאס ימ"ש, אך בד בבד לזכור לא לקחת את זה קשה. כן ללב, אבל לתת ללב להמשיך לפעום.
ואם הניסיון לשמור איזון קשה לנו - נו, נכון, אף אחד לא אמר שהחיים קלים.
מול מכונת הקפה בכפר עזה
בשבוע השני למלחמה, כשדובר צה"ל אמר לי שיש מצב שבשבוע הקרוב אצטרף למשלחת שיוצאת לאחד הכפרים בדרום שעברו את הטבח, אשתי שאלה אותי אם אני מתכוון לנסוע. הגבתי ב'מה פתאום? אני לא מסוגל לעמוד בזה'. אבל בשבוע שעבר כשאכן הזמינו אותנו לצאת לסיור בכפר עזה, לא יכולתי לסרב. בכל זאת עיתונאי...
ייתכן שהזמן עשה את שלו והרגשתי חזק יותר השבוע מלפני שבועיים וייתכן כי הבנתי שיש דברים שאתה חייב לראות ולספר לעולם מבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק".
כך או כך, מצאתי את עצמי עם שכפ"ץ (הפוך, אבל זאת הצרה הקטנה שלי) מסתובב בין הבתים השרופים בכפר עזה.
אגיד לכם את האמת, זה הרי הקונספט של מה שאני עושה בטור הזה, לא הזדעזעתי כמו שחשבתי בדרך לשם שאזדעזע. הייתי בטוח שהמראות הקשים, הריח והאווירה – ישברו אותי. אבל לא. במהלך הסיור היה לי עוד זמן להתלונן שחם לי בתוך השכפ"ץ. עברתי בין הבתים, ראיתי את המראות, אבל לא הרגיש לי שהזדעזעתי מספיק.
ואז חזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי מראה ש'תפס' אותי בסיור.
עברנו דרך מעונות הסטודנטים, שורת בתים-חדרים שבהם גרו סטודנטים. המקום חרב. מקלות עץ, כיסאות שבורים, שברי זכוכיות זרוקים. איי חרבות.
העזתי ונכנסתי לאחד הבתים. החדר הראשון – המטבח, שלם. אחד אחריו – איפה שהסטודנטים ישנו, שרוף. בחדר הקדמי מונחת מכונת קפה, דומה לזו שיש לי בבית, ועליה אחד הבחורים הדביק 'הוראות'. "יש לוודא שיש מים במיכל", "מי שלא יביא קפסולות לא יהיה לו", ועוד כהנה הוראות שמזכירות במעט את לוח המודעות הישיבתי.
אני מסתכל על המכונה, מסתכל על החדר הפנימי השרוף וההפוך. מזרונים ובגדים מושלכים באי סדר. מבין לבד את מה שקרה כאן ויוצא.
אני מספר לאשתי על החדר עם מכונת הקפה המעיד על חיים תוססים של בחורים ועל החדר הפנימי שמעיד שכאן נלקחו חיים באכזריות – ואני מגלה שאני בוכה.
ייתכן כי בשעת הסיור עצמו הייתי מספיק בהלם כדי לא להזדעזע, כביכול, אלא כשחזרתי הביתה וסיפרתי את זה בקולי – נשברתי.
גם בשעה זו, שאני כותב את הסיפור הזה – וכבר יצא לי לכתוב אותו פעמיים או שלושה – זולגות מעיניי דמעות רותחות.
אבינו מלכנו. נקום נקמת דם עבדיך השפוך.
המסר שלי - לאהוב את השני בגלל השוני
אין מי שלא ראיינתי בתקופה זו שלא אמר שהמסר שלו הוא אחדות בעם. נער הייתי וקצת בגרתי, לא ראיתי ששני אנשים שונים משתי קצוות שונות – יתאחדו יחד. עזבו, זה לא הולך. אבל לא לייאש באתי, אלא לומר: אם כבר יש בינינו כזאת אהבת ישראל – בואו נמשיך אותה, למרות ועל אף השוני. אני לא מבקש שנקבל אחד את דעתו של השני – אלא שנאהב אחד את השני אפילו אם השני שונה ממני.
המלחמה נתנה לנו הזדמנות ללחוץ את ידיהם של מי שבשגרה לא היינו מסתכלים לכיוונו – בואו נמשיך בכיוון הזה. אני אוהב כל יהודי, בגלל שהוא שונה ממני. ככה פשוט.
ותזכרו, אנחנו חייבים להמשיך את החיים. לפעמים צריכים ללכת בין הטיפות ולפעמים צריכים ללמוד לרקוד בגשם. התקופה כעת היא תקופת הגשם, אבל בואו לא ניתן לו להרוס לנו את החיים. חלף חודש. הגיע הזמן ללמוד לרקוד בגשם. הדרך שלנו לנצח – היא לחיות. לחיות טוב, למען עתיד עם ישראל.
אין לנו דרך אחרת.