הילד מארגנטינה ואיל הנדל"ן האיטלקי

ספדיה נחשב מגדולי תומכי התורה באיטליה. מקורב למלכות, טייקון נדל"ן ומלונאות, אבל צנוע כמו אחרון האברכים בכולל.

אולם לא תמיד הכל היה כה ורוד ונוצץ. ספדיה, משפחה יהודית שורשית יוצאת חלאב שבסוריה, הייתה ידועה כמשפחה ענייה ומרודה שעסקה בייצור סירים. המחסור הביא את אביו של אדוארדו לנדוד לארגנטינה ולסחוף אחריו את הוריו ו-8 אחיו לבואנוס איירס, שם קיוו יאיר להם המזל הכלכלי פנים.

ספדיה האב לא בחל באף עבודה גם כזו שנחשבה כביכול למבזה. הוא החל למכור מדלת לדלת פריטי טקסטיל ואט אט אסף פרוטה לפרוטה עד אשר הצליח לפתוח חנות בגדים משלו. ילדי המשפחה שנולדו עם השנים נכנסו ללמוד בתלמוד תורה המקומי ומשבגרו התחתנו כמובן עם יוצאי חלאב הותיקים במקום, כמיטב המסורת היהודית הסורית.

האב שהתחתן וניסה לפרנס את משפחתו בדוחק כראש השבט המסור, הנחיל בילדיו את חשיבות עבודת הכפיים. משרצה אדוארדו להמשיך ללמוד אמר לו אביו "אני לא מכיר את המקצוע הזה: ללמוד, צא לעבוד".

בגיל 14 החל אדוארדו לעבוד כנער שוליה, מנקה בחנות נעליים. בגיל 16 התקדם והחל למכור נעליים באותה חנות ובגיל 18 כבר הפך למנהל העסק. השאפתנות ניכרה בו כבר אז.

אדוארדו מספר תמיד כי היציאה מהחממה הלימודית בקרב הקהילה היהודית, השפיעה עליו. אט אט הוא זנח את חבריו היהודים מהקהילה והתחבר יותר ויותר לגויים.

שני אחיו הגדולים שניהלו באותה עת חנות בגדים וראו את הצלחת אחיהם בניהול חנות נעליים של זר, הבינו את את הפוטנציאל שלו וביקשו ממנו לנהל את העסק שלהם. בגיל 20 הוא כבר היה זה שהחליט איזו סחורה לקנות, מה תהיינה הקולקציות בעונה הבאה ונתן את הטון בעסק המשפחתי. אביהם שיעבד את ביתו כדי להעניק מימון לעסק המשפחתי והעסקים הלכו ופרחו. עד גיל 24 ניהל אדוארדו את הרשת ביד רמה, אך אז פרש בשיא, כי חפץ להיות עצמאי.

אדוארדו הסוחר האמיץ, שלמד את רזי המקצוע תוך זמן קצר, השכיל להבין שכדי "לעשות כסף", כדאי לו לבצע בעצמו את כל תהליכי תעשיית הטקסטיל. כלומר, לא רק לקנות סחורות אצל סיטונאים ולמכור אלא להיות בעצמו ייצרן ולספק סחורה לקמעונאים אחרים ואף לצרכן הסופי.

אדוארדו החל לפתח פס ייצור אקסקלוסיבי מקומי שנחטף מייד עם יציאתו לשוק וכך הפך אט אט למעצב ולספק בסדר גודל עצום. החל משלב הייצור ועד ללקוח הסופי. סוחרים אחרים שראו מעשה ידיו להתפאר, ביקשו ממנו שייצר עבורם גם כן את הדגמים המצליחים רק אז הוא הבין והפנים שהוא הופך לסיטונאי ומייצר בכמויות. המותג שלו הפך למותג מוכר ומבוקש. תוך 14 עונות המפעל שלו הפך למפעל השני בגודלו בארגנטינה ובגיל 28 הוא הפך לעשיר גדול.

באותם שנים כמעט ולא היו יצרנים מקומיים והוא הפך די בקלות, כך הוא טוען, לעסק מקומי משגשג. אחד מהקליינטים הגדולים שלו באותה תקופה, שקנה ממנו סחורה בכמויות גדולות, הפך לשותף והעסק הלך וצמח למימדים של הצלחה מסחררת.

היו אלה שנות השבעים בהם עסקיו פרחו והוא שהפך לעשיר המשפחתי יצא לבקר את שלוחות משפחתו שהיגרו מסוריה לישראל. פה הוא הושיט יד לקרוביו שהיו עניים והרגיש מחובר לישראל על ידי הסיוע שהעניק. במקביל הגיעו הצעות השידוכים, הכירו לו בחורה יהודיה שבעקבותיה נטש את דרום אמריקה ונדד לאיטליה. הוא מכר את חלקו בעסק המשגשג לשותפו, היה אמור לקבל 3 וחצי מיליון דולר, סכום עתק לאותה תקופה, איתו חשב לפתוח דף חדש ועולם עסקי חדש בארץ המגף, כשבידיו אמורים להיות תגמולי העסק אותו מכר.

השנה 1982. הימים היו ימי מלחמת פוקלנד הידועה לשמצה. המצב הכלכלי העולמי הלך והחמיר. האינפלציה דהרה ועמדה על 2000% בחודש. הצ'קים של השותף שהיו בדולרים איבדו מערכם. והוא אף פסק לשלם אחרי הצ'ק הראשון. אדוארדו גילה כי החיים הקלים שעזב בארגנטינה ואותם חשב לחדש באירופה, לא ישובו. הוא נחשב לאדם זר באיטליה. לא הכיר את העולם העסקי וללא מספיק מזומנים כמו שחשב שיש לו. ספדיה התחיל מא'.

"היה לי לא קל. אני שכבר התרגלתי להיות עשיר הייתי צריך להתחיל מאפס. ללא היכרויות קודמות ועם מצב כלכלי עולמי גרוע. אנשי העסקים המקומיים לא מיהרו לתת אמון בזר שלא דיבר את השפה ולא הכיר איש. שכרתי חנות של מטר וחצי על 6 מטר והתחלתי למכור תכשיטים. כלומר, חיקויים של תכשיטים. במקום 3 וחצי מיליון דולר היו בידי רק עשרים אלף דולר. סכום זה נתתי לאישה מקומית שהחזיקה סחורה גדולה של תכשיטים ואותם התחלתי למכור. הייתי טיפש. הסחורה התגלתה כאופנה ישנה ובתחילת דרכי אף אחד לא קנה", סיפר בעבר ספדיה לאשת התקשורת שלהבת חסדיאל איך הגלגל העסקי התהפך לו ברגע, "אולם לא התייאשתי והמשכתי להאמין כי הקב"ה יעזור והמזל יאיר פנים.

מתברר כי כשישנם מלחמות עולמיות והמצב הכלכלי רע, הנשים עוברות מקניית תכשיטים אמיתיים ויקרים לחיקויים. אישה כנראה לא מפסיקה לקנות תכשיטים אלא מנסה לקנות בזול יותר. "הנשים עברו מענידת תכשיטי יהלומים לענידת תכשיטי זרקוניה ואני שהייתי עם סחורה כזו של תכשיטים זולים, פתאום התדפקו על דלתי. הזרקונים החלו להימכר כמו זהב. בשנת 1983 פתאום גם חזרה המודה הישנה והסחורה שהייתה לי התגלתה כסחורה מאד מבוקשת והתחסלה ברגע" סיפר ספדיה. "חיפשתי מקורות נוספים למלאי של תכשיטים וכך סחורה שהייתי קונה ב-2 דולר מכרתי ב-30 דולר עקב ביקוש עצום. תוך 3 שנים פתחתי רק ברומא 13 חנויות תכשיטים קטנות, אך מצליחות. הסחורה נחטפה ונמכרו כמויות עצומות". אדוארדו ספדיה חזר לימיו הטובים.

באחד הימים פנה אליו איש נדל"ן בהצעה למכור לו את אחת מחנויות הרשת שהייתה ממוקמת באזור מצוין. אדוארדו, שחנויותיו כבר שגשגו ועובדיו תפעלו אותם באופן שוטף, חש שכאן יש לו הזדמנות לפרוץ לתחום חדש שלא ממש הכיר והציע לאותו איש עסקים שהתמחה בנדל"ן מניב, שותפות בנכס.

העסקה יצאה לדרך ואדוארדו עשה את צעדיו הראשונים בעולם הנדל"ן. תחילה כמתווך, תחום שלא ממש אהב: "לא אהבתי את ההרגשה. אנשי עסקים הרוויחו ממני, אולם לא ששו לשלם. גם אז וגם היום נותנים למתווך הרגשה שהוא מרוויח חינם. היות והרגשתי על בשרי תחושה זו, היום, כשמתווך מגיע אלי אני מתייחס אליו כשותף. הייתי מתווך שהציע אך ורק עסקאות טובות שלמדתי אותן על בוריין וכך אני מצפה היום מאנשי מקצוע אלה".

באחת העסקאות פנה אליו איש נדל"ן והתעניין בשווי של נכס מסוים. "מהיכרות עם השטח, נקבתי בסכום אותו חשבתי כשווה לעסקה". האיש התלהב מהקליעה למטרה והציע לאדוארדו שותפות בנכס. אדוארדו חשק בהצעה אולם לא היה בידיו הסכום הרצוי לשותפות. האיש הציע שהוא יממן ואדוארדו יקדם וישביח את הנכס וזו תהיה השותפות. זו בעצם הייתה "המכה הראשונה" של ספדיה בנדל"ן. הם רכשו 3 בניינים במרכז רומא. נתנו כסף על החשבון ותוך 3 חודשים הצליח אדוארדו להשביח את הנכס בכך שמכר רק את החלק המסחרי של הבניינים בשווי הרכישה כולה וכך מומנה העסקה.

בעסקה זו הבין אדוארדו שהוא פורץ לדרך חדשה כעצמאי. תם עידן התיווך. ומאז... הוא רק משגשג ופורח. לפני 3 שנים הוא רכש חבילת נכסים שהייתה בבעלות הממשל האיטלקי ולאט לאט הוא משביח ומוכר נכס נכס ומרוויח בדרך ממון רב.

עשרות בניינים ברומא הם בבעלותו. ועל אף הירידה החדה בהכנסות מנכסים מניבים בעולם עקב המשבר הכלכלי, טוען אדוארדו כי הוא לא מרגיש את ההאטה:

"היום הרבה יותר בטוח לשמור את הכסף בנכסים מאשר בבנקים או בבורסה. אנו מנהלים את העסקים בזהירות אבל יש לזכור כי בעסקים מהסוג הזה, גם כשאני יישן, זה עושה כסף", הוא מסביר.

אט אט חדר אדוארדו גם לתחום המלונאי, כשברחבי איטליה מספר מלונות פאר שבבעלותו. החל מ-2 מלונות אקסקלוסיביים באי קפרי, מלון נוסף בפלורנס ומלונות ברומא. ספינת הדגל שלו כעת היא פרויקט עצום במרכז רומא. נכס ענק אותו הוא הופך למלון היוקרתי ביותר בעיר. לקח לו 15 דקות לרכוש את הנכס ההיסטורי וכעת ייקח לו שנתיים להפוך את הבניין הממוקם בלוקיישן הטוב בעיר למלון שינוהל ע"י רשת הייאט העולמית ויהיה המלון הכי טוב והכי יקר באיטליה. הנכס, ברחובה הראשי של רומא, עלה לו 110 מיליון אירו וכעת הוא משקיע בו עוד 40 מיליון אירו כשמיטב האדריכלים והמעצבים לוקחים חלק בתכנון ובביצוע. המלון מתעתד לארח את הנשיאים, עשירי הנסיכויות, השייח'ים ועשירי תבל, ברמת אירוח שאפילו באיטליה עוד לא ראו.

"איטליה היא אחת המדינות המתויירות בעולם. תמיד יש תיירים באיטליה. כמעט 80% מהכלכלה האיטלקית נובעת מתיירות. לכן זה תחום יחסית בטוח ומצליח", הוא מסביר את החשיבה העסקית שלו.

המעניין הוא שאדוארדו מעסיק מעט מאד אנשים. הרוב מסתמך על חברות חיצוניות מה שקרוי מיקור חוץ. חברות שמתמחות בבדיקת שווי נכסים, חברות שמפעילות נכסים וכו'. משרדיו ממוקמים במרכז רומא, בבניין עתיק המעוצב לתפארת ושם הוא פוגש בנציגי החברות ומקבל דיווחים על המתרחש בזמן נתון בעסקיו. הוא איננו מכיר את כל נכסיו. הוא איננו אוהב להיקשר אליהם. מעטים הנכסים אותם הוא רואה כבבת עיניו.

אדוארדו, או יותר נכון, בשמו היהודי - דוד, מחובר מאד לקהילה המקומית. הוא אחד מעמודי התווך של ההנהגה היהודית גם מול השלטונות.

אדוארדו נשוי לרעייתו שעברה תהליך גיור ממושך, כשחלק מתהליך הלמידה נעשה בישראל. היא שהתה בקרב משפחה חרדית בבני ברק כדי להכיר מקרוב את אורחות החיים היהודיים וכיום היא שומרת על קלה כבחמורה.

הזוג ספדיה לא מוותר על ביקורים בישראל. לפחות פעמיים בשנה הם מגיעים ארצה כאשר הם נחשבים למקורבים לחצרות רבנים. הוא נחשב למקורב לחצרו של הרב פינטו, ולא פוסח על ביקור בבית רבו.

אדוארדו יהודי צנוע. כשהוא נשאל מהי הנוסחא להצלחה בעסקים הוא מזדרז לומר: "רק להיות ישר. הכסף הוא שכר על זה שעובדים נכון ועושים טוב לזולת".

מצב היהודים בעולם ובאיטליה מדאיג אותו: "אנשי עסקים יהודים איבדו מהענווה שלהם. הם עושים עסקים בלי לחשוב שהם מייצגים קהילה ועם שלם. פרשת מיידוף היא דוגמא מוחשית לכך. כי כשיהודי כזה עושה מעשה שלילי, כל העם סובל. אנחנו היהודים שוכחים שאנו בעצם מייצגים ולאחרונה שומעים יותר ויותר על כאלה שממיטים אסון על הקהילה שלהם".

יחסית לעושרו הרב הוא חי ברמת חיים סבירה ולא מגזים ברהבתנות. הוא גר בחווה של 250 אלף מטר הקרובה לרומא ויש לו גם בית צנוע בעיר.

אדוארדו ספדיה, שעשה דרך ארוכה מסוריה, דרך דרום אמריקה עד רומא שבאירופה, מרגיש שתקע יתד. הוא לא רואה את עצמו מתפרס עסקית מחוץ לאיטליה: "יש עוד מספיק ביזנס לעשות ברחבי איטליה. זה מה שאני יודע ואין לי כוונה לצאת מגבולות המדינה בה אני חי". אך כאמור, הוא לא שוכח מקורותיו ומבקר כל שנה כמה פעמים בישראל ובארץ בגרותו – ארגנטינה. השפעת ארצות המוצא ניכרת על אורח חייו והוא מקיים קשר הדוק עם ידידיו משכבר הימים מדרום אמריקה.