בימים אלה אני גורם למבטי תמיהה חוזרים אצל כל אלה המלווים אותי ואת תמונותי. שוב הוחלפה החולצה הלבנה בצבעונית ועיקר העיקרים, על ראשי שוב נראית כיפה סרוגה. האמת היא שהדבר ארע לפני כחצי שנה וכבר פורסמו תמונותיי ב'משפחה' חבוש בכיפה סרוגה, אלא שתמונה שבה הנציח אותי שותפי הצמוד והנאמן לעבודה העיתונאית, הצלם אלי קובין, בלשכתו של אבו מאזן במוקעטה הבליטה את הכיפה הסרוגה שבראשי עוד יותר. השאלה התעוררה ביתר שאת. הוא החל לזגזג? שוב הוא משנה את לבושו? הוא מחליף דעות כמו נעליים? מה קרה לו? הוא לא יציב ועוד כהנה וכהנה שאלות המתעוררות לנוכח מחזה הזוי שכזה ומחובתי להסביר.
לו הייתי איש פרטי, לבושי היה ענייני הפרטי בלבד. אבל אני לא, ואני חושב שהציבור זכאי לתשובות כנות ולכן שמחתי להיענות להצעת עורכי האתר לפרסם על כך מאמר.
אקדים ואומר, מי שמצפה למצוא כאן השמצות נגד הציבור החרדי שבו נולדתי ובקרבו אני חי את חיי המקצועיים כעיתונאי עד היום הזה, מי שמצפה למצוא כאן השמצות נגד הציבור הדתי לאומי שבו גדלתי ובקרבו אני חי את חיי המשפחתיים והקהילתיים, לא ימצא אותם כאן. הטור הזה הוא כתב האשמה נגד אדם אחד בלבד – כותב השורות, כלומר אני עצמי או יותר נכון נגד תכונת המהירות שלי. זוהי תכונה חיובית שהולידה רבות מהכתבות ההזויות והאמיצות שמהן אתם נהנים אבל זוהי גם תכונה שלילית שהולידה את התופעה שבגינה אני מוכרח עכשיו לכתוב טור ולהסביר. אני חושב שהסיפור האישי שלי בעניין זה צריך להוות תמרור אזהרה לכל הממהרים לשנות את הסטטוס והמראה שלהם. לא תמיד צריך להימנע מלעשות את זה, אבל צריך להשתדל לעשות זאת כמה שפחות. כשאספר את סיפורי תבינו מדוע. וזאת בלווי של כמה תובנות מעניינות אחרות שהספקתי לאסוף במהלך השנים האלה.
כזכור למי שזוכר את המראה החרדי שלי עטיתי על עצמי בעקבות גירוש יהודי גוש קטיף. כאבתי את כאבם, בעיקר את תכונת ה'פראריות' שלהם. חוויתי את המשבר העצום של ההנהגה הרוחנית הדתית לאומית ואת ההתעקשות של שכני וחברי לדרך להמשיך ולטעון בתוקף מומחיותם הבלעדית בנושא הגאולה שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו וממשלתה היא ממשלת המשיח. מאז ומתמיד התנגדתי לקו הזה אבל אסון יהודי גוש קטיף החריף בי את ההתנגדות עד שהחלטתי שאני חייב לחזור הביתה, כלומר לגור. כולם שאלו 'מה הוא מחפש בגור"? "מה פתאום הוא בחר דווקא בחסידות הזאת"? הם התעלמו מהעובדה ששם נולדתי. כמו רעב במוצאי יום כיפור המסתער על הסעודה המפסקת, הסתערתי במהירות על ה'חרדיות' שלי. תוך חצי שנה פרק זמן קצר מאוד לתהליך כזה הוארכה החליפה, התעגל הכובע שלא לדבר על כיפת גור וה'הויזען זוקען'. לשווא כיהה בי אבי מורי שיחיה ויאריך ימים וביקש ממני לזכור שרבינו הקדוש והטהור מרן האדמו"ר ה'בית ישראל' זיע"א לא נתן למצטרפים לעשות זאת כלל, אטמתי אוזני לשמוע לעצות זקנים שיעצוני להיכנס אל הקודש פנימה. אני, שאיני זז עד עצם היום הזה בלי עצות הזהב מהקודש פנימה, דווקא על נקודה זאת לא שאלתי והסתערתי בלי לחשוב על התוצאות.
בגור, צריך לומר מייד, קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובאהבה רבה, בחצר כ"ק מרן אד"ש לא הייתי זר. הייתי ניכנס אליו גם טרם הכובע והחליפה ואני ניכנס אליו עד עצם היום הזה (לבוש בכובע וחליפה). זכיתי גם להיות שותף בהקמת שטיבל אחד ובית חסידים אחר של גור ברח' אור החיים בבני ברק שם חי ופועל אבי מורי שיחיה אף הוא אימץ אותי בחום עד כאן הכל טוב ויפה.
איך אומר השיר? כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי. אצלי, רק החלק הראשון של השיר הוא נכון, החלק השני לא. כאן טמונה הבעיה המרכזית. הסתערתי קדימה בלי לחשוב את מי אני משאיר מאחור, בלי לחשוב שיש לי אישה יקרה וחמישה ילדים (שאליהם נוספו במשך הזמן גם שני חתנים, כלה וגם נכדה) אלה נותרו בציבור הדתי לאומי והמשיכו לחיות את חייהם. מאחר ולא עלה בדעתי לפרק את המשפחה שלי השינוי בבית היה מינורי ביותר: לבד מלבושו של ראש המשפחה שום דבר בעצם לא השתנה. המשכנו להתגורר בחברון, ילדי המשיכו ללמוד באותם מוסדות דתיים לאומיים, בנותיי שירתו בשירות הלאומי כמנהג חברותיהן, בני החל ללמוד בישיבה שתכוון אותו בסופו של דבר ללימוד תורה יחד עם שרות משמעותי בצה"ל ורק אני הסתובבתי בישוב שלי, בבית שלי עטוי בחליפה ארוכה, חבוש בכובע עגול כשמכנסי תחובים בגרבי כשאני מרכיב משקפי פלסטיק חסידיים כאילו זה עתה הגעתי מהעיירה גורא קליווריא.
בקרב הקהילה שלי לא אמרו דבר. אחד התכונות המאפיינות את הציבור הדתי לאומי זה שכל אחד לובש מה שמתחשק לו ואיש לא עושה חשבונות. אני מניח שהיו שריננו מעט אחרי גבי, היו שהתווכחו איתי, היו גם שהסכימו, אף אחד לא החרים אותי חלילה ואני סיכמתי לעצמי בסיפוק ש"אני לא רואה ממטר, אני עושה מה שאני חושב", בלי לדעת שבכל מקרה גם כשאתה לא רואה ממטר, יש תמיד מישהו שמשלם את המחיר.
המחיר לא היה גדול צריך לומר, הוא היה קטן שכן לא באמת התרחשו שינויים בבית שלי, אבל הוא היה ברקע. הילדים שלי לא יכלו להכיל בקרבם אבא שנראה כל כך אחרת מאורחות חייהם. זאת ועוד, את הקטן שבילדי ביקשתי להפנות לכיוון החסידי. תשובה שקיבלתי בקודש פנימה הניע אותי מלעשות זאת, "חס ושלום", נאמר לי, "אם אתה לא רוצה שהוא ייהרס תשאיר אותו במקומו, החינוך שהוא מקבל גם היום הוא חינוך תורני, אתה רוצה דגש חסידי תעשה זאת בבית אל תגרום לו לשינויים". בדיעבד אני מסכם לעצמי שהתשובה הזאת הצילה את המשפחה מהרס מוחלט. אם חס וחלילה הייתי עושה את מה שחשבתי לעשות, הייתי הורס בעיקר אותו אבל גם את שאר בני המשפחה.
חלף הזמן, נרגע הכעס קצת, המחאה עשתה את שלה. השגרה שלטה ואני נותרתי בעיקר עם .... חוסר ההחלה של הילדים שלי ולא ידעתי איך יוצאים מזה. תופעות שהתגלו אצל בני ביתי יוחסו לשינוי הזה שעברתי בלבושי. אבל המשכתי. וכי אחליף עכשיו שוב את בגדי? שוב אגרום לבריות לרנן אחרי?
אבל יש לעיתים מאורעות המביאים את האדם לעצור לרגע ולבצע 'מחשב מסלול מחדש'. ואז קרה הדבר שהדליק לי אלף נורות אדומות. בוקר אחד נקלעתי לשיחה שלא נועדה לאוזני אבל מהשמים יירטו אותה אלי, שיחת טלפון שבה ניסתה רעייתי היקרה שהחילה את הכל ולא אמרה דבר, להסביר לשדכנית התורנית שאפילו שאני נראה כחסיד גור, אבל האווירה בבית היא דתית לאומית, כדרך הטבע והאווירה שבה גידלתי וחינכתי את בני ביתי. בת אחת אומנם השתדכה עם משפחה של חסידי גור, אבל בני ובתי האחרים חיפשו שידוך דתי לאומי ואשתי צריכה הייתה להכשיר את הדרך כל הזמן. אנשים בכל אופן טיפה נרתעו. בבת אחת נדרכתי. בבת אחת הבנתי יותר מתמיד מה עשיתי בחיפזון ובלא דעת לפני שמונה שנים. באותו רגע קיבלתי את ההחלטה אבל עכשיו כבר למדתי לקח, לפני הביצוע, התייעצתי. ורק אחרי שהתייעצתי עם מי שהתייעצתי הבנתי שהחלטתי מהבוקר הזה שצריך מייד לחזור למראה הקודם ולו רק למען ילדי הייתה נכונה . עדיף שאני אתפתל בהסברים ולא הילדים שלי. הדבר ארע כבר לפני כמעט שנה וכבר פורסמו תמונות שלי בכיפתי הסרוגה ואפילו בכיפה סרוגה לבנה ועליה ספודיק בעת חתונת בתי אבל כאמור תמונה אחת בלשכתו של אבו מאזן במוקטעה היסבה את תשומת הלב.
את התועלות מהמעשה החריג שעשיתי ראיתי מייד: בתוך פחות מחצי שנה חיתנתי בן ובת בהפרש של חודש וחצי ביניהם, יחד עם הוצאת בגדי הצבעוניים מהארון עלה גם הצבע בלחיי ילדי. אני מייחס את השינויים לטובה שחלו בעיקר בקטן שבבני לחזרה שחזרתי לנראותי הקודמת.
ועוד תובנה בשולי הדרך: אני אומר זאת רבות לכל אלה שלכאורה שינו סטטוס, חרדים שהסתרגו, סרוגים שהתחרדו, חילונים שחזרו בתשובה ודתיים שחזרו בשאלה: לעולם לא תהיה משהו אחר ממה שהורגלת. חרדי לשעבר לעולם לא יהיה חילוני באמת. הוא לא יקיים מצוות אבל באדיקות חרדית כי כזה אורח מחשבתו וכן על זו הדרך. פעמים רבות מצאתי את עצמי אומר "בעניין הזה לא התקלקלתי, נותרתי 'מיזרוחניק'. אומנם נולדתי בבית גוראי חרדי אבל את רוב שנות נעורי עשיתי אצל מורי ורבותי חובשי הכיפות הסרוגות. בנערותי זכיתי להתחנך אצל ראש ישיבת 'אור עציון' וראש ישיבות בני עקיבא הרה"צ הרב חיים דרוקמן, בתום שירותי הצבאי זכיתי ללמוד תורה במשך שבע שנים אצל ראש ישיבת 'שבי חברון' הגאון רבי משה בלייכר והיום מורה דרכי בהלכה הוא מורי ורבי המובהק שבצילו אני מסתופף עד עצם היום הזה מרן הגאון הרב דב ליאור. לא אכחיש שכשמזלזלים בהם ובגדלותם בציבור החרדי, כואב לי מאוד. הם היו מורי ורבותי. דווקא אצל הרב דרוקמן למדתי לכבד כל גדול באשר הוא גדול לא משנות דעותיו. בעניין הזה למשל לא התקלקלתי, נשארתי 'מיזרוחניק', למדתי להבין ששום כובע עגול ו'הויזען זוקען' לא משנים אדם באמת. אדם לא משנה את התכונות שבהם הורגל רוב שנות נעוריו. ועוד תובנה שקשורה בשינוי אורח חיים שכזה: אי אפשר לעשות צעד כזה בלי להיות שייך לקהילה כזאת. בלי שיהיה לי 'שטיבל' משלי, בלי שאגור במקום כזה בלי שאהיה בחברה כזאת אין סיכוי לדבר הזה להתקיים. והלקח העיקרי לכולנו: אם אתה רוצה לעשות צעד כל שהוא, תחשוב תמיד שמאחוריך משפחה שבמידה רבה תלויה בך.
ובכל זאת לצד קלות הדעת שבה נקטתי הרווחתי גם כמה דברים על הדרך: זכיתי בחתן מהחסידות שאני אוהבו כבני, זכיתי להדר במצוות תפילין ואני מניח היום גם תפילין של רבינו תם, זכיתי בהמון חברים מהחסידות שלא היו לי לולא התקרבתי ועיקר העיקרים: אולי לא אקרא עוד חסיד גור, אבל נותרתי חסידו הנאמן של מי שבעיני הוא צדיק הדור כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א שאיני עושה צעד בחיי בלי לקבל את ברכתו. איך הגיב לי אחד מזקני ת"ח בגור כשאמרתי לו שעכשיו אני אהיה חייל בלי מדים, הוא אמר לי מייד, "אתה תהיה חייל במדים, אבל במדים המיוחדים שלך".
הביא לפרסום - צביקה גרוניך