זה היה שבועיים לפני חג הפסח. בין השלוליות להררי הספרים התקבל הטלפון. סבא נפל. הוא בחדר מיון, נאנק מכאבים, מחכה לגזר הדין של הרופא. סבי חשב שהוא יכול לנקות את הבית לבדו. רצה להרגיש עדיין צעיר ודחה כל צל של עזרה מנכדיו. טיפס על הסולם להוריד את ספריו וצנח.
טסנו לבית החולים, בלב הולם ובשפתיים ממללות תפילה. מי יודע כמה הפציעה חמורה. עד מהרה התברר: שבר באגן הירכיים. עניין לא פשוט בגילו המתקדם. סבא הוכנס לניתוח. פסח נשכח מלב. רק התפללנו שיצא בשלום.
הניתוח הצליח מעבר למצופה. אבל ניתוח כזה אינו קל בכלל. ההתאוששות ארוכה וגם צריך שיקום ממושך. כמובן, כל המשפחה התגייסה. נקבעו תורנויות, וכל אחד עזב את משפחתו בנפש חפצה לכמה שעות, כדי שסבא לא יישאר לבד. כל זה התנהל עד ליל בדיקת חמץ.
השאלה שריחפה: מי יהיה עם סבא בחג.
כל אחד התקשר לאבי והסביר שאינו יכול לעזוב את המשפחה בלילה הזה. באמת לכל אחד היו סיבות אמיתיות. אף אחד לא התחמק סתם. מה יהיה? האם בליל הסדר לא יהיה לסבי עם מי להסב? איזו הרגשה נוראה. נזכרתי איך נראו לילות הסדר כשסבתי הייתה בחיים. כל המשפחה הייתה מסיבה יחדיו וסבי הנהיג את הסדר כמלך בגדוד. האם עכשיו הוא ייאלץ להיות אי שם בבית החולים בודד ולאכול מזבחי מטבח בית החולים? אבי לא יכול היה לצאת לבית החולים מתוקף תפקידו כרב השכונה והיה אובד עצות.
הרעיון התבשל במוחי. פניתי לאבי: אני רוצה לנסוע לסבא. אבי הסתכל אלי בחשש מהול בשמחה. אתה? לא אכפת לך לנסוע ככה בליל הסדר? תישן על זה לילה ונדבר מחר. אבא ידע היטב את תחושותיי. מצד אחד אני היחיד בבית, שלצערי, אין לו התחייבות למשפחה. מצד שני, אני אוהב את ליל הסדר בבית. בכלל, אני מעדיף את האירועים המשפחתיים ,כי כמה שאני שונה מאחי בכך שלא הקמתי את ביתי, בכל זאת זה עדיף מהישיבה. שם אני בחור מבוגר, יושב בין הבחורים הצעירים, מרגיש כנטע זר. כל מילה שלי מתקבלת במבט תוהה, כאילו הגעתי מעולם אחר. בסופו של דבר, הבית הזה הוא הקן החמים הזמני שלי עד שאנשא. בכלל לא התחשק לי להתגלגל בלילה הזה במחלקה האורטופדית. אבל מה שווה הכול אם סבא יישאר לבד. כשקמתי אמרתי לאבי: אני נוסע.
אמא אירגנה לי אוכל, המון אוכל. כאילו אני נוסע לכמה ימים. ליוותה אותי בברכה, כשדמעה מנצנצת, שבזכות שאני גולה מביתי בלילה זה, בשנה הבאה כבר אגיע אל המנוחה.
הגעתי לבית החולים. אירגנתי במהירות את "שולחן הסדר" שלנו. השמש שקעה והחג נכנס. התפללתי עם סבא. והנה, מזווית עיני הבחנתי ביהודי מבוגר ששוכב במיטה הסמוכה. דוק של עצב על פניו. שאלתי את סבי וסבי נענה לי זהו יהודי חשוב אך בודד. משפחתו בחוץ לארץ, והוא התכונן לטוס אליהם לפסח. גם הוא "הצליח" לשבור את רגלו ממש לפני פסח. בני המשפחה לא הצליחו להגיע לפני החג. נזמין אותו להסב עימנו.
פניתי ליהודי. אמרתי לו: "ר' איד, קוראים לי מוישי, ואני נכדו של שכנך. יש לנו בעיה...', הוספתי בחיוך שובב, 'קיבלנו יותר מדי אוכל. אולי תעשה לנו טובה ותשב איתנו יחד'. הוא חייך קלות לאות הסכמה.
קירבתי את מיטתו לעבר השולחן שלנו. קדש, ורחץ, מוציא מצה. הסדר התנהל אני ושני אנשים מבוגרים שהאזינו מרותקים בקשב רב להסברים שקלחו מפי. בדרך כלל אינני מדבר הרבה ליד השולחן. אני קצת ביישן ושקט. אבל שני הקשישים הכאובים המתינו למוצא פי, ואני, כמו משהו נפתח בי.
הסברתי שיציאת מצרים זה לא היה רק בזמן אבותינו, אלא מצרים היא מלשון מיצרים. לכל אדם יש מיצר והגבלה הן ברוחניות והן בגשמיות. והלילה זה לילה שמסוגל כל אדם לצאת ממיצרו הרוחני והגשמי. לילה שיוצאים לחירות מיצר הרע, ממה שאנשים אומרים ולעובדו בלי לחשוב מה יאמרו הבריות. ובסתר ליבי הרהרתי, אולי גם כבר אני אצא מן המצרים שלי. אולי סוף סוף אזכה לקריעת ים סוף הפרטית שלי.
הגענו לשולחן עורך. סידרתי את האוכל. עזרתי לקשיש לאכול והשתדלתי למלא את כל בקשותיו ולהקל עליו כמיטב יכולתי. הסדר הסתיים. גיליתי שעלי לנמנם על כורסא לא נוחה, אבל חשתי מלא סיפוק.
למחרת השתתף היהודי בסעודה כבר ללא הזמנה... הוא התעניין לדעת היכן משפחתי. סיפרתי לו מבויש שעדיין מצפה אני למצוא את אבדתי... זה גורלו של עלטרר... כך חלף החג. סבי הודה לי נרגשות והאיש הכביר תודות על החג הנפלא שזכה לו בין כותלי בית החולים. הוא לא תיאר לעצמו שיצליח לחגוג את החג במקום שבו החג הוא כיום חול.
נסעתי הביתה. בחול המועד כבר הגיעו כולם לבקרו, ושהותי בחג כמו נשכחה. בסיום בין הזמנים שבתי לישיבה. ממשיך את המסלול של העלטרר...
חלפו שבועות אחדים. יום אחד מתקשר יהודי קשיש לביתנו ומבקש לשוחח עם אימי. בפיו הצעה. נכדתו שוהה בארץ והוא רוצה להציע אותה כשידוך לבנה. כשאימי שאלה אותו מנין הוא מכיר אותי, סיפר על הסדר שערכתי בטוב טעם, ואיך התרשם ממידותי הטובות, והחליט שאני מתאים לנכדתו, שבלי שום סיבה נראית לעין נתעכב שידוכה...
זהו. גם נס קריעת ים סוף הפרטית שלי הגיע. קריעת ים סוף שהתחילה בפסח.
מגלות הציפייה הממושכת לגאולה הפרטית.
מאפלת הציפייה לאור, מהגלות הפרטית אל הגאולה הפרטית.
השנה עשינו את הסדר בביתו של הסב.