ליל הסדר הוא גולת הכותרת של חג הפסח, אני זוכר בתור ילד, התרגשות אדירה, מה שנקרא פסח של פעם לא כמו של היום, לא נסעו לבתי מלון, לא כל כך היה מה לאכול, חוץ מתפוחי אדמה, בשר ושאר ירקות, קוביית סוכר הייתה פסגת הממתקים, מיץ ענבים מהול במים היה משקה האלים שלנו.
אטרף הניקיון היה אמיתי, ריח האקונומיקה ליווה אותנו מר"ח ניסן עד ה' באייר, אני זוכר את אבא שלי רכון על קופסת הלגו, ומנקה קובייה קובייה, מהחשש שמא ימצא איזה שהוא סנדבי'ץ עם שוקולד, בין דפנות המשחק, עם מברשת שיניים אלמותית, ששרדה יחד איתו פסחים רבים.
אימא שלי כיבסה את כל הבובות של אחיותיי, ואח"כ הייתה תולה אותם על חבל הכביסה, משל הייתה סניף של טויס אר אס, היא הייתה ממרקת כל פינה, גם אם החדר היה עגול, תמיד מצאה גרגרי אבק, גם אם לא היו, כשרון של אימא יהודיה עם סינר מוכתם, איזה סיפוק היה נמרח על פניה, כל אימת שהייתה צדה בכפה, גרגר חול טועה, שהצליח להימלט מנחילי המים ששפכה ללא רחמים, לא היה פנאל שלא זכה לטבול, בארבעים סאה שאובים, מפלס הכינרת היה יורד ועולה תדיר בזכותה, ובזכות גשמי הברכה, שירדו חלופות בערב פסח.
אני זוכר אותו רכון על ערימת חסה, טרום המצאת הפלא של החסלט, ובודק עלה עלה לאור הפלורוסנט הקבוע בתקרת המטבח, וכשהיה מוצא חרק מיותר, היה מזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, היה הופך בה והופך בו כל כיס וכיס של מכיסנו, היה מנער אותו, כמו שכתוב, "לנער היטב לפני השימוש" עד שיצאו כל הפירורים כאחד, וכך היה אומר, זאת חליפתי, אלו הפירורים ילכו לירקון, ואני יכנס לחג בשלום.
מפצח אגוזים וממיינם כיהלומים
בנוסף, היה לו גם תפקיד השמור רק לאבותינו הקדושים, של "מפצח האגוזים" כי הרי האגוז, הינו אחד מהפרודוקטים החשובים לחרוסת, היה שובר מפריד, כממיין יהלומים מקצועי, חס ושלום שאימי הורתי תתפוס בקערה קליפת אגוז טועה, בעלת סיכון בטחוני בריאותי גבוהה, שמא יכניס אחד מעולליה קליפה זו לפיו, ויקדים קנה לוושט, בשל כך, פיתח אבא מיומנות חדה של, הפרד ומשול.
בעוד הוא, אבא, ממרק אבני לגו, בודק חסה, מפצח אגוזים, אימא הספיקה לעשות עוד ל"ט מלאכות בנשימה אחת, מכונת הכביסה פעלה ללא לאות, מהירות תוף מכונת הכביסה שלה, הייתה אצלה יותר מהירה ממנוע סילון של מטוס קרב, מין האמבטיה תמיד היה נשמעים קולות של המראות ונחיתות, למכונה זו היו תכונות של יציאת מצרים, הייתה מתחילה את תוכנית הכביסה באמבטיה, ואיכשהו הינו מוצאים אותה רוטטת בסלון לקול אקורד הסיום של הסחיטה, מזל הוא, שמהנדסי אמקור דאז, הכירו תכונה על אנושית זו, וציידו אותה עם כבל מאריך באורך אלפיים אמה.
על חבלי הכביסה התנופפו להם, הכבסים שזכו לצאת בשלום ממכונת הכביסה האימתנית שלה, בכיריים עמדו להם כמה סירים שהפיקו ריחות מהבילים, כי הרי כל התבלינים של פסח נטולי תוספות מיותרות מפאת הכשרות, המיקסר ערבל בלילה של עוגת פסח מהאגוזים שאבא שבר, במקצועיות של מנצח בפילהרמונית, הייתה מחזיקה בידה מקל ספונז'ה וגורפת מים, וכשלאוזנה צמודה אפרכסת הטלפון האלחוטי, שרק בניתוח כירוגי יכולתה להפריד בניהם, וכשיחת הטלפון הייתה מקבלת משמעות קולינרית, שלפה מהמגירה הראשונה במטבח, עיפרון לא מחודד , הייתה רושמת עוד מרשם לעוגת חנק נוספת לפסח, שזכינו לאוכלה בחול המועד, והייתה מתעכלת במעייך כל ימות החג, יכולנו לחתום עליה, זאת העוגה "נטחנה לאחר הפסח"
בבוקרו של יום, ובערבו של החג, על השולחן הארוך בסלון, הייתה נפרסת מפת כותנה צחורה, על עריכת השולחן הייתה אחראית אחותי הגדולה, שידעה לערוך אותו, עם טא'צ מיוחד כך שהיה ניראה כשולחן מלכים, עם כלים מיוחדים, שהיו שמורים רק לליל הסדר, סט צלחות מיוחד דגם בוורייה, עם סכום כבד, כוסות יין קריסטל לארבע כוסות, כוס מיוחדת לאליהו הנביא, כילדים חלמנו כל הלילה שאצלנו הוא יבקר, וישתה, בבוקר מוקדם היינו מגיחים אחי ואני, מהמיטות טרוטי עיניים לראות האם היה ולגם, אם לאו, במרכז השולחן הונחה קערת ליל הסדר, מוכספת ומהודרת, מכוסה במפה עתיקה, רקומה עם כל סימני החג, אבא לא ויתר עליה לעולם, גם כאשר בלתה בקצותיה, ירושה הייתה לו מפה זו, מאביו, סבי זצ"ל, למפה זו, היה סט עם שקית אפיקומן, בה אני משתמש עד היום, מפאת גילה הייתה כבר צריכה לצאת לפנסיה מאוחרת, אבל כבוד יש לנו, לשקית זו, שהייתה על המפה, ותישאר על המפה, עד שיבוא משיח.
"מי שרוצה להישאר ער עד מאוחר צריך לישון"
בצהרי היום הייתה שולחת אותנו אימי לישון, באומרה "מי שרוצה להישאר ער עד מאוחר צריך לישון מוקדם" מין משפט אופייני לדודות פולניות מפורכסות, אבל היא לא, הייתה מכריחה אותנו ללבוש פיג'מה עם פסים כאלו לאורך, מלמעלה למטה, בגוון ירוק פיסטוק, היום כל הלובש פיג'מות/נמנמות מהזן הפלאנלי הזה, אחת דתו להתאשפז בכפיה, אבל זה מה שלבשו אז לקראת השינה, התכרבלנו במיטה, מנסים להירדם, סופרים כבשים, חולמים בהקיץ, מפנטזים על מתנת האפיקומן, ותוך כדי שאלת חלום, נרדמנו ועברנו לעולם שכולו חלום.
על קצות אצבעותיה נכנסה אימי הורתי לחדר הילדים, הכינה לכל אחד מעולליה בגדים חדשים לחג, נעלי לאק שחורות, גרביים לבנות מדונטלות, מכנסים שחורים כאלה עם כפתור קדימה, וגומי מכווץ מאחורה, חולצה לבנה בוהקת, כיפה כחולה קטיפה, רקומה בפרח קטן, מראה חנוני כזה, הכול תואם, הכול מסודר, ככה היא, מסודרת יותר משעון שוויצרי, ילדיה הם כול עולמה, עד היום, שמרה עלינו כבבת עינה, תמיד היה חשוב לה שניראה כבני מלכים, ולא רק בהסבה בשולחן ליל הסדר, לאחר כשעתיים של שינה עמוקה, העירה אותנו, להתלבש וללכת עם אבא לבית הכנסת, "ירחי כלה" שם, בסוף רח' דסלר בואכה כיכר הישיבה, מי שגר בבני ברק מכיר את נקודת הציון הזאת.
ליל הסדר מתחיל, אבא יושב לו בראש השולחן, כשממולו יושבת אימא, עטורה בשביס, הוא מתחיל באמירת ייחודים ע"פ הקבלה, "כגונא דאינון מתיחדין" כי זו לא עוד ארוחה משפחתית, זה שעת רעווין דרעווין, מנגינותיו המיוחדות רק לו, נלמדו על ידנו במשך השנים, היה לו מיקס של מזרח ומערב גם יחד, מצור מחצבתו, וממקור לימודו, פונבי'ז הישיבה, הוא, לשבחו ולזכרו יאמר בעת הזו, בפורים היה שמח בכל מאודו, בכיפורים רעד כעבד לפני קונו, בשבועות למד כל הלילה כבחור ישיבה שזה לו זמן אלול הראשון, בסוכות לא יצא מהסוכה, אפילו לח"י רגעים, ובפסח הקפיד על מצה קלה כבחמורה, עבודת יד, עגולות, ח"י רגעים, תנור ראשון רש"י, לא שרויה ולא קטניות, היה אספן חומרות מושלם, בכדי לצאת ידי חובת שניהם, גם בערוב ימיו, כששיניו כבר לא טחנו כמו בצעירותו, נאבק בהם לאכול את מצות היד, כי כך הבטיח פעם לרב מנדלסון זצ"ל, ראב"ד דקוממיות באיזו שהיא אתנחתא דגאולה.
האטרקציה: גניבת האפיקומן
סדר ליל הסדר, נמשך לו ברוגע, כשאימי ממולו חוטפת מפעם לפעם נמנום קל, בעת אמירת הפירושים על ההגדה, כי הרי סגולה בדוקה למנוחה נכונה, הם הפירושים והתירוצים על קושיות מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מי כמונו יודע, שיש זמנים שעדיף לא להיות מקיץ נרדמים, כמו שנאמר בספר משלי, המשכיל בעת ההיא ידום, כי הרי הן עבדו בפרך שלושים יום קודם החג, בכדי שנוכל לשבת כבני מלכים בערב קדוש זה.
אטרקציית הערב הייתה לנו כילדים, מי יגנוב את האפיקומן, הפעם היחידה שמותר לגנוב לפי החוק ולפי ההלכה, הוא, אבא ז"ל, היה טומן את שקית האפיקומן, במין מחבוא, שהיה קשה משנה לשנה, אבל תמיד ערנותו של אחי, ותושייתי שלי גברו, מצאנו את השקית המדוברת, ניהלנו משא ומתן עיקש, שכלל הסדר כולל לכולנו, ובדקה לסוף פקיעת האולטימאטום, היה מהנהן בראשו להסכמה, השקית הייתה מוחזרת, לא פני ששמרנו לנו חתיכה מהאפיקומן, מחשש לתרגיל עוקץ בדקה התשעים.
ביום ראשון של חול המועד, היה מקפיד ללכת איתנו לקנות את האפיקומן, ממש בימו תיתן שכרו, כל השנה עשינו תוכניות מה לבקש, ועד כמה מותר לדרוש בגין האפיקומן, היה ברור לכולם, שהכול כאן תחת הכללים של מצה וביקוש, חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא חד גדיא, שנזכה יחד לאכל מין הזבחים ומן האפיקומן, בירושלים הבנויה.