בפרשת השבוע - ויצא אנו נתקלים בטענת לבן ליעקב, "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (בראשית כט, כו), טענה זו מהווה נקודת מוצא לדיון הלכתי מורכב. בספרות ההלכה ישנם פנים שונות בנוגע למעמדם של דברי לבן, החל מהסתמכות עליהם כפסק הלכה מוחלט, וכלה בהתייחסות אליהם כעניין של נימוס דרך ארץ בלבד.
פסיקת הלכה מדברי לבן?
הרשב"ם (ב"ב ק"כ ע"א).רואה בדברי לבן מקור הלכתי מחייב. הוא תולה את פסיקתו בנישואי בנות צלפחד, שנשאו לפי סדר גודלן, ובכך לכאורה מיישמות את העיקרון המופיע בדברי לבן. וכן התוספות בקידושין (נ"ב ע"א) מציגים את ר"ת, שפסק בתחילה ש"אין לתת את הצעירה לפני הבכירה", אך לאחר מכן חזר בו מפסק זה. התוספות עצמם לא מבארים את סיבת חזרתו של ר"ת – האם חזרתו נובעת מהסתייגות עקרונית מדברי לבן, או שמא רק מחוסר ודאות במקרה הספציפי? כך או כך, המקורות הראשונים מציגים גישה שונה מזו של הרשב"ם, וגישה זו מעוררת את השאלה האם אכן ניתן להסתמך על דברי לבן כמקור הלכתי מוחלט.
דעת נושאי הכלים בשו"ע
הב"ח והש"ך מייצגים עמדה נחרצת יותר – הם פוסקים שאסור להקדים נישואי צעיר, אפילו אם הוא גדול בחכמה. הם אף מרחיבים את הדין הזה לבנים, לא רק לבנות, ומחילים אותו גם במקרים שאינם כרוכים בהכרח בקידושין. המהרש"ם, לעומת זאת, מציג גישה שונה ומעניינת. הוא מתייחס לדברי לבן כאל "דרכי נימוס ודרך ארץ", ולא כהלכה מחייבת. גישה זו פותחת פתח להקלה במקרים בהם הדבקות הנוקשה במנהג עלולה לגרום לקשיים רגשיים ואישיים. כך, למשל, במקרה בו הבת הבכורה מתקשה למצוא זיווג, המהרש"ם מתיר לצעירה להינשא לפניה.
מעבר להלכה – כבוד אחים וטובת הפרט
החת"ם סופר מוסיף לדיון רבדים נוספים, שאינם נוגעים בהכרח להיבט ההלכתי היבש. הוא מספר על מקרה אישי, בו ביקש לעכב את נישואי בתו עד שנישא אחיה הגדול. בכך הוא מדגיש את חשיבות כבוד האחים, את ההתחשבות ברגשותיהם, ואת חשיבות ההרמוניה המשפחתית, שיקולים שאינם מופיעים בגלוי בדברי חז"ל העוסקים בנושא.