ירושת הבנות - היחס בין פסקי ההלכה וחוקי המדינה

הלכות ירושה הן מההלכות הסבוכות המצויות כיום. ואין במסגרת זו כוונה להקיף או להורות הלכה למעשה אלא לעורר לב המעיין בדבר מעניין.

במקום בן בת לא תירש

מקרא מלא דיבר הכתוב:

אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ (במדבר כז, ח)  כלומר - בן קודם לבת. ובמסכת בבא בתרא נתבאר הלימוד מהפסוק: טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, בן קודם.

ועוד מבארת הגמרא: שרק הבן יורש ולא הבת. “וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה” (ויקרא כה, מו) –בניכם ולא בנותיכם.

להלכה פסק השולחן ערוך - סדר נחלות כך: מי שמת בנו יורשו, לא נמצא בן רואים אם יש לבן זרע, בין זכר בין נקיבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל. רק במקרה שלא נמצא זרע לבן, אזי אם יש לו בת היא תירשנו.

הבת גם יורשת

אך בגמרא ובפסוקים מצאנו אופנים בהם יכול האב שיש לו בנים לצוות ירושה גם לבתו, וכמו שציין הרשב”ם בבבא בתרא על תקנת חכמים לתת לבנות “עישור נכסים” מהירושה, תקנה הקובעת את חלוקת העיזבון ומורה על מתן נדוניה מעיזבון האב לבת שטרם נישאה עד מועד פטירתו. וכן בשו”ע כתב: הניח בנות רבות. כל שתבוא לינשא נותנין לה עישור הנכסים.

עוד כתב הרמ"א שם שנהגו לכתוב באשכנז “שטר חצי זכר”, והיינו שהאב כותב לבתו מחצה מחלק הירושה של הבן. היינו שהאב כותב לבתו מחצה מחלק הירושה של הבן.

החוק וההלכה

עוד יש לדון האם במקרה שהאב לא כתב מפורש שבנותיו ירשו בשווה עם הבנים, האם בתוקף החוק עדיין תוכלנה הבנות לתבוע את חלקם בירושה. היות שבזמנינו מקובל בכל מדינות העולם, שגם הבנות יורשות שוה בשוה עם הבנים על פי החוק, וכך בעצם יחולו חוקים אלו על פי ההלכה – והבת תירש מדין ”דינא דמלכותא דינא”.

אך רוב הפסוקים כתבו דין – דינא דמלכותא דינא' לא שייך בדיני ירושות ודומיהם משום אותו כלל יודע שהובא כבר ברמ"א: דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו”ם, דאם כן בטלו כל דיני ישראל”.

כלומר, שדיני ירושות אין להם ולא כלום ע המלכות או המלך, אין זה אלא עניין פנים משפחתי ואל להם להתערב ולבטל דין פשוט מן התורה.

וכן נקט בפשיטות מהר”י אסאד בשו”ת יהודה יעלה: שבת התובעת את חלקה המגיעה לה בירושה על פי חוקי המדינה, ממון גזול בידה.

העסק מסתך

אך בזה עדיין לא נפטרנו מדין 'דינא דמלכותא דינא' כי יש פעמים שהחוק מבקש מן הבת לחתום על טופס וויתור על חלקה בירושה כדי שהבנים יוכלו חוקית לגשת ולקבל את הירושה. האם הבת חייבת לחתום עבורם על מסמך וויתור?

דין זה ממלא את היכלות בתי הדינים בין יתר הדינים הסבוכים של הלכות ירושה. ואכן נחלקו הפסוקים האם יש בדינו לכפות על הבת לחתום על צו ירושה הנעשה בערכאות ללא כל פיצוי ובפרט שיש לבת 'טענת ברי' שמגיעה לה חלק בירושה היש פוסקים שמורים שאכן ראשית היא לעכב את חתימתה.

תקנות במשפטי ירושה

עוד כתבו הפוסקים (עיין שו"ת ציץ אליעזר ועוד) שרבים מגדולי וחכמי הדורות תיקנו תקנות לרבות במשפטי הירושה והאיסור להסתמך על דינא דמלכותא דינא משום החשש שמא יעקרו את משפט התורה, לא קיים בדיני ירושה כאמור תקנות קהל רבות נוספו ע"י פוסקי ההלכה בדיני ירושה וכמובן שנותר ההיכר למשפטי התורה ולא עקרו מעיקרו משפטי הנחלה.

בכפוף לחוקי המנדט הבריטי

בשנת 1923 השלטון חייב את בתי הדין הרבניים לתקן תקנות בתחום הירושה המחייבות אותו ולפסוק על פי הדין האזרחי במקרים מסוימים. הרבנים הראשיים דאז הרב הרצוג והרב עוזיאל התאמצו למצוא פתרונות שיאפשרו להם לתווך את החוק האזרחי בדיני הירושה בדרכים שונות ויצירתיות. אך בסופו של דבר לא התקבלו הצעותיהם של הרבנים הראשיים בשל הסתייגות הפוסקים מלתקן ולחדש תקנות בימנו.