1:
״ויקץ מואב מפני בני ישראל״
לאחר שכבשו ישראל את ארצות סיחון ועוג, רואה
בלק מלך מואב את ההצלחה העל טבעית של ישראל, כיצד כבשו בקלות ארצות חזקות, מזה הוא מבין שכוחם של ישראל הוא מעל הטבע.
ההבנה הזאת גורמת לו למאוס בחיילות הצבא של ארצו שיהיו ללא תועלת אם יחליטו עם ישראל ללחום בו.
כך מסביר ה״רש״ר הירש״ את הפסוק ״ויקץ מואב מפני בני ישראל״: ״ויקץ מואב״ - בצבאו, מפני כוחו העל טבעי של עם ישראל.
בלק מתייעץ עם זקני מדין ומחליטים פה אחד שהאפשרות היחידה לנסות ללחום בישראל,היא בצורה רוחנית, ע״י דיבור וקללה.
לצורך זה הם יוצרים קשר עם קוסם ידוע ששמו הולך למרחקים, בלעם בן בעור.
בלעם נמצא בארץ ארם נהריים, שם גם מקום מוצאו של בלק שהכיר כבר את כוחו המיוחד של בלעם, לברך, לקלל ואף להתנבא בשם ה׳.
למעשה, בלק ידע זאת מנסיון אישי, היה זה בלעם שניבא לו שעתיד הוא להיות מלך, כמו שאכן קרה.
2:
הגמרא במסכת בבא בתרא (טו:) אומרת שבלעם היה אחד משבעת הנביאים שהיו מנבאים לאומות העולם והאחרון שבהם.
איוב, אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי, אליהוא בן ברכאל הבוזי, בעור (אביו של בלעם) ואחרון, בלעם עצמו.
הסיבה שנתן הקב״ה נביאים לאומות העולם, כדי שלא יבואו בטענה: ״אם היה הקב״ה נותן לנו (לאומות) נביאים, בוודאי שהיינו מתנהגים אחרת״.
לכן נתן להם הקב״ה נביא שהיה שקול בעניין זה למשה רבנו, כמו שלמדנו בגמרא על הפסוק: ״לא קם עוד נביא כמשה״ - בישראל לא קם, אך באומות העולם קם, בלעם בן בעור.
אך בלעם, לא רק שלא שיפר את התנהגותם של אומות העולם, אלא גרם לישראל, שהיו שמורים עד אז מן ה״עריות״, לפרוץ גדר ולחטוא עם ״בנות מואב״.
מתקופת ״דור המבול״, עליה נכתב: ״שיחת כל בשר דרכו על הארץ״, לא היתה תקופה כל כך פרוצה, כמו תקופה זו.
להתדרדרותם של ישראל היה אחראי בלעם.
עצתו לבלק מלך מואב, כיצד ניתן להחליש את כוחם של ישראל, אכן החלישה.
מדוע זכה בלק שתקרא פרשה על שמו?
כיוון שממנו יצא מלך המשיח.
רות המואבייה הייתה מצאצאיו, ממנה יצא דוד המלך, ממנו גם יהיה מלך המשיח שיבוא במהירה בימינו אמן.
כמה מהמפרשים ובינהם הרמב״ם והרמב״ן אומרים שבפרשת ״בלק״ מוזכר מלך המשיח, שנאמר: ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל״.
הגמרא ב״סנהדרין״ אומרת ששורשו של בלעם הוא לבן הארמי, וגדר האבנים שבה נתקעה רגלו כשרכב על אתונו, היא אותה גדר האבנים שבנה לבן הארמי כשנפרד מיעקב אבינו.
3:
במסכת אבות בפרק ה׳ כתוב שיש עשרה דברים שברא הקב״ה בערב שבת בין השמשות.
מתוכם היו ״פי הארץ״, ״פי הבאר״ ו״פי האתון״.
״פי הארץ״ נברא במיוחד בשביל קורח ועדתו.
״פי הבאר״ בשביל מרים הנביאה, ו״פי האתון״ בשביל בלעם.
צריך לנסות להבין מה פירוש שברא ה׳ את ״פי האתון״ בבין השמשות.
האם ברא אתון מיוחדת שתפקידה יהיה לדבר בעוד אלפיים ארבע מאות שמונים ושמונה שנים בסיפורו של בלעם?
עוד צריך להבין, מה כל כך מיוחד בבריאה הזאת של חיה שפותחת את פיה, הרי יש עוד מקרים רבים של חיות שפתחו פיהם בשעת הצורך בלי שהכינם הקב״ה לכך בין השמשות.
הנחש הקדמון כשפיתה את חוה, דיבר עוד לפני ערב שבת בין השמשות ללא צורך בתנאי מיוחד.
בסיפור עם אליהו ו״נביאי הבעל״ בהר הכרמל, היו שני פרים שנולדו לאותה אמא, את האחד לקח אליהו להקריב לקב״ה, את השני שלח ל״נביאי הבעל״, מה שגרם לאותו פר לפתוח את פיו בטענות לאליהו הנביא: ״מדוע את אחי שולחים לעשות קידוש ה׳ ואילו אותי שולחים ל״נביאי הבעל״? כך טען ולא הסכים לזוז.
אליהו הנביא הבטיח לו שאת אותו קידוש ה׳ שיעשה אחיו כקרבן לקב״ה, יעשה גם הוא דרך אותם ״נביאי הבעל״.
למרות זאת, לא הסכים להמסר לעובדי עבודה זרה, עד שנאלץ אליהו הנביא בעצמו, לקחתו ולמוסרו ל״נביאי הבעל״.
העגל של ״חטא העגל״ דיבר.
גם אצל שמואל כתוב: ״ותשרנה הפרות״ כשחזרו מפלשתים.
אם כן צריך להבין, מדוע היה צריך לברוא כבר מראש, בשעת ״בין השמשות״ את פתיחת ״פי האתון״.
השאלה עוד יותר מתחזקת כשרואים שדבריה של האתון לבלעם הסתכמו בשני משפטים בלבד.
לאחריהן, הרג אותה המלאך, מה עוד שלפי חלק מהמפרשים, בלעם לבדו שמע אותה מדברת.
אם כן, מדוע ברא ה׳ את כוחה של האתון לדבר, כבר בין השמשות?
את סיבת בריאת ״פי הארץ״ אפשר להבין, כיוון שמקום קבורת קרח נשאר לעולם, כל מי שיתקרב לשם, יוכל לשמוע הדי צעקות שבוקעות מבטן האדמה: ״משה אמת ותורתו אמת״.
גם את סיבת בריאת ״פי הבאר״ אפשר להבין.
נמצאת וקיימת היא לעולמים ב״ימת טבריה״ היא ה״כנרת״.
לעומת זאת, מה סיבת בריאת ״פי האתון״ שתפקידה הסתכם בשני משפטים, לאחר מכן מתה.
4:
למדנו במשנה ב״אבות״, כל מי שיש לו שלושה דברים אלו: עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה - הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו.
אך מי שיש לו שלושה דברים אלו: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, - הרי הוא מתלמידיו של בלעם.
שמעתי הסבר נפלא מהרב ברוך רוזנבלום שליט״א שהביא בשם ה״אור החיים״ הקדוש.
אותם השניים, אחד מהם משתייך ל״מחנה אברהם״ והשני ל״מחנה בלעם״, אין מדובר באחד שהגיע מסביבת בני ברק לבוש שחור לבן, לעומת השני שהגיע מסביבת תל אביב לבוש צבעוני.
אלו השניים לומדים גמרא באותו בית מדרש.
האחד לומד ל״שם שמים״, לימודו עוזר לו לשפר דרכיו ולחזור בתשובה.
השני לעומת זאת לומד מ״השפה ולחוץ״, אינו מקיים הלכה למעשה את מה שלמד.
הסיבה שברא הקב״ה את ״פי האתון״ בערב שבת בין השמשות, לא בשביל אותם שני משפטים שעתידה היא להגיד בעוד אלפיים ארבע מאות שמונים ושמונה שנים לבלעם.
רצה הקב״ה שנדע עד סוף כל הדורות, תתכן מציאות של אדם בגדר של ״חמור״.
נמצא אותו בבית מדרש מדבר דברי תורה, אך האמת היא שכולו מן ״השפה ולחוץ״.
חברותא אחת, ישיבה אחת, האחד שייך ל״מחנה אברהם״, השני ל״מחנה בלעם״.
פי האתון נברא בין השמשות כדי שנבין שיכולתנו לדבר דברים, לא מספיקה כדי לרומם אותנו.
את התורה הקדושה צריכים ללמוד ״לשמה״ עם ההבנה, עליה עומד העולם, כי ״אין לנו שיור, אלא התורה הזאת״.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי.