גמרא ערוכה היא במסכת ערכין (טו) "תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנין ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה".
הרי לנו בפשטות שהמרגלים נענשו שאמרו לשון הרע על עצים ואבנים, ותמהו המפרשים וכי לעץ ואבן יש רגש? האם יגרם להם נזק כזה או אחר שדיברו בגנותם? ומניין לנו שאסור לדבר לשון הרע על דומם?
בספר חפץ חיים כתב שהאיסור הנ"ל תלוי רק במקרה שיגרם סו"ס נזק לאדם וזה לשונו:
וְדַע דִּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא דִּבָּה עַל חֲבֵרוֹ כֵּן עַל חֲפָצָיו אָסוּר לְהוֹצִיא דִּבָּה (רבנו אליעזר ממיץ בספר יראים). וְזֶה מָצוּי מְאֹד, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁחֶנְוָנִי אֶחָד מוֹצִיא דִּבָּה עַל נִכְסֵי חֶנְוָנִי אַחֵר וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא מִפְּנֵי הַקִנְאָה, וְזוֹ הִיא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה מִדְּאוֹרַיְתָא.
הרי שהאיסור נוגע לאדם ויגרום לו נזק - אך האם אסור לדבר על עצים ואבנים לשון הרע בלי שיגרם נזק כלשהו לאדם וכדברי הק"ו של הגמרא בערכין בפשטות? אם על עצים ק"ו על אדם.
האם האיסור לשון הרע הוא רק על ארץ ישראל
יש שתירצו שהמרגלים הוציאו בכך דיבה כביכול על הקב"ה שהארץ המובטחת אינה טובה. אך תירוץ זה מסיר את הק"ו של הגמרא מכל וכל. אם הם דיברו על הקב"ה מה הק"ו על אדם.
עוד הקשו הרי ברור שאיסור לשה"ר על אבנים ועצים פחות חמור מלשה"ר על חברו וכדברי הק"ו בגמרא א"כ כיצד נבאר את דברי הרש"י הראשון (בשם מדרש תנחומא): בפרשת שלח
"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
הרי איסור לשה"ר על עצים ואבנים לא חמור כמו לדבר על משה רבנו אז ממה הם ייקחו מוסר?
ואכן אחרוני זמנינו פסקו, שאיסור לשון הרע חל על אנשים בלבד, כדי שלא לצערם, לפיכך אין איסור לספר לשון הרע על עצים ואבנים שאינם חשים צער. אולם על ארץ ישראל אסור לספר לשון הרע, ולפיכך עונשו של המוציא דיבת הארץ חמור במיוחד, שאפילו בני דור דעה, שקיבלו תורה מסיני, לא עמדה להם זכותם, וכיוון ששמעו עליה לשון הרע ומאסו בה, נגזרה עליהם מיתה, ונתעכבה כניסת ישראל לארץ ארבעים שנה.
השפעת הדיבור על דומם
ברם מצאנו שיש בכוח הדיבור להזיק או להועיל לדומם וזה לשנו הגמרא בכריתות (ו) דאמר רבי יוחנן: כשם שהדיבור רע ליין, כן הדיבור יפה לבשמים הרי לנו שיש בכוח הדיבור להשפיע על עצים ואבנים. יתרה מזו אולי זאת הסיבה גם שקטורת מכפרת על עוון לשון הרע (עיין ערכין ט"ז) שילמד האדם לדבר יפה גם לעצים ואבנים ק"ו בדיבור שבין אדם לחברו.
לשון הרע על עצמו
עוד איסור נפוץ ומקובל בפי העם והוא "שאין לדבר לשון הרע על עצמו" אך כפי שנראה אין איסור זה ברור כלל וכלל.
כתב החפץ חיים (כלל א סעיף ט) - ודע עוד, דאפילו אם בתוך הגנות, שגינה את חברו, גינה את עצמו...ואפילו הקדים להתרעם על עצמו אף על פי כן מכלל 'דליטוריא' לא יצא.
כאן החפץ חיים מתייחס לאדם שמזכה את חברו עמו ומשלב לשון הרע על חברו ועל עצמו הרי שאפילו הקדים לומר גנות על עצמו עדיין זה בכלל רכילות.
אך מה הדין מספר על עצמו בלבד לשון להרע, האם יש בכך איסור?
בבאר מים חיים שם הוא מתייחס לאיסור הנ"ל וכך הוא כותב. שמצאנו אצל ישעיה שאמר 'אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתיים אנכי יושב'. והקב"ה ביקש לעונשו ע"ז והשיבו הקב"ה עליך אתה ראשי לומר ואי אתה ראשי לומר עליהם.
כלומר הוא נענש כי הקדים לדבר בגנו עצמו והשתמע מכך גנות על ישראל. אך גנות אדם על עצמו בלבד משמע מכאן שמותר.