אם בתחילת הדרך היו שחשבו שנושא הרפורמה המשפטית היא נושא הכאוס הגדול, הרי שבימים האחרונים ניכר עוד ועוד שהתסכול הוא הרבה יותר מאשר רפורמה משפטית, התסכול הוא נגד לומדי התורה, התסכול הוא פרסונלי על היושבים בממשלה, התסכול הוא על כל דבר שמצדיק התחשבות בצרכי האחר.
בתחילת התקופה המוזרה שאנו נמצאים פגשתי מספר אנשים שחשו פחד מהרפורמה ושמעתי מהם את כאבם, אני שאינני מייצג שום צד רק השתתפתי בכאבם הקשבתי, למדתי, ועודדתי לימים טובים יותר, כחלוף הזמן שאנו נתקלים בגילויי בוז לעולם התורה, ומעשים מתועבים שלא עומדים בשום קנה וקשר לערך משפטי כזה או אחר, אתה מבין שחסימת הכבישים הפראית איננה מקרית, אתה מבין אנרכיסטיות זה השם המדויק למקום שכללי הממשל הם המלצה ופגיעה בכבוד ערכו של אחר היא דרך ושיטה.
והשאלה שכל יהודי צריך לשאול את עצמו, מה חרי האף הגדול הזה, למה הקב"ה עושה לנו את זה, הרי ברור לכולם שזה לא החלטה של פלוני ולא של אלמוני, אלא יד ההשגחה הובילה את המצב הכל כך לא נעים הזה, מצב של פריצות ברחובות בתמיכה פומבית בהם, זלזול ודיון בערך לומדי התורה, אפס אכיפה חוקית לבריונות על אף שכביכול הציבור החרדי חבר בממשלה ויכול ואמור לפעול.
איך ציבור חרדי כה גדול ומשמעותי עם כוח גדול בכל מקום הופך להיות כלי שיסוי ושקוף, ודנים בו כביכול היה ילד טיפולי.
בימים אלו ממש חובשים שוב את ספסלי בית המדרש מאות אלפים בארץ ובעולם וקול התורה ישמע שוב בעולם ויגן עלינו מכל צר צוקה וצרה, בעוד כשבועיים יחזרו גם הבנות לבתי הספר והסמינרים וגם שם יתחילו בהכנות לקראת הימים הנוראים, אחת שאלתי- שבתי בבית ה'! אידיאלי ממש.
אך בתוך כל זה ישנם תלמידים רבים ששורכים רגליהם למקומות שאין ליבם חפץ, למקומות שאין להם חיבור אליהם, וזה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב ישנם ששקועים בשינת אלול עמוקה במיטתם בחוסר רצון להיראות לעולם, המחייב הסביבתי שלהם דחף אותם למצב הנוכחי, בניגוד למה שליבו חפץ, הוא מרצה את הסביבה ומפסיד את עצמו, הוא שומר על כבוד המשפחה אבל מחלל את ערך חייו, הוא שומר על האיכות המשפחתית אבל מאבד את התמימות הבסיסית.
לצד אלו יש את ההולכים בנפש פגועה, כאלו שנפגעו מאנשי סביבתם, כאלו שפגעו בהם בפומבי כאלו עם פראק ובלי, כאלו שהיה זה באצטלה דרבנן ושלא, בגלל השתייכות משפחתית/ קהילתית/ כאלו שאנשי חינוך ירדו לחייהם בשם החינוך, לצד אלו שגופם חולל ונפגע על ידי אנשים שונים מסביבתם והנהגתם, כאלו שהיו אמורים לשמור עליהם ולהגן עליהם ובמקום זה הפכו לפוגעים בהם, בנים ובנות שחוללו.
אך לא רק המחללים והפוגעים אשמים, אשמה גדולה יותר יש על אל שמאפשרים לזה להתרחש ומגינים באופן אוטומטי בכל מיני הגנות על הפוגעים הללו. לו היה יודע כל פגוע שמשפחתו תשלם מחיר נוראי בעקבות פגיעתו, אולי בשעת הטירוף הוא היה נמנע ולו במקצת (מעין הריסת בית מחבלים), אך כשהפוגעים רואים שיש שמנסים להגן על משפחות הפוגעים ואפילו על הפוגעים עצמם, הנפש הרוצחת שבקרבם מקבלת מרגוע ודלק לפגיעה הבאה.
אם בעבר היינו נחשפים למקרי זוועות באופן נדיר, היום זה הפך לדיווחים שבשגרה (גם אם נוריד את מקרי חגיגות התקשורת המנופחות) אחת לכמה ימים או לעיתים כמה פעמים ביום אנו שומעים על נעצרים חדשים, על סיפורים חדשים, ובעיקר על סיפורים שלא מתפרסמים ולא מגיעים לטיפול כי הפוגע קשור לשופט אשר יהיה בימים ההם... ויש לו חסיון והוא שילם אתנן.
לפני מספר שנים בפרשת שופטים העליתי סוגיה זו בטור זה, וקישרתי את זה לפרשת החלל ועגלה ערופה, אך כחלוף הזמן לצערנו עגלה ערופה לא רלוונטית למקרים אלו, היות וזה נעשה לשגרה, ועגלה ערופה זה רק אם מוצאים באופן נדיר נרצח ורוצח, ולא כשרבו הרוצחים...
פרשת שופטים מתחילה עם הציווי לשים שופטים ושוטרים בכל מקום כדי לשמור על אורח חיים שפוי, זה ממשיך דרך הציווי לשים מלך, ועובר דרך הצורך לא ללמוד מחוקות הגויים שסביבותינו, והפרשה מסתיימת בעגלה ערופה, הרש"ר הירש מקשר באופן ישיר בין תחילת הפרשה לסופה: (פרשת שופטים) פרק כא פסוק א
"פרשת השופטים מסיימת במצוה המוטלת על השופטים במקרה בולט במיוחד; במקרה זה נקראים השופטים להתייצב לפני ה' במעמד כל הציבור כדי לטהר את עצמם מן החשד שהתרשלו במילוי תפקידם. כבר ראינו פעמים אחדות: בין כל הנכסים שנמסרו לחסות הכלל ונציגיו חיי האדם תופסים את המקום הראשון והשמירה על קדושתם היא התנאי לפריחת כל הארץ. כאן מדובר במקרה שנמצא חלל בשדה הפתוח, והאופן שהוא נמצא בו יש בו משום לעג וקלס לשופטים, ולפיכך הם נדרשים לצאת להצדקת עצמם"
חובת ההוכחה מוטלת על השופטים...להוכיח שלא התרשלו בתפקידם שהם לא הרוצחים!! האם יעלה על דעתנו להאשים את גדולי הדור שהם רוצחים?? הרי השופטים הללו הם גדולי השבטים, ואולי אפילו מהנביאים, היתכן להאשימם ברצח, והתשובה היא כן, חובת השופט הגדול היא להוכיח שהוא לא מנותק ממה שמתרחש בתוך העם, שהוא יודע ובקיא בכל שער ושער, מי התקבל לישיבות ומי לא התקבל לסמינרים, את מי זרקו כי הוא קשור לקהילה פלונית, זה חובת גדולי השופטים, להיות בקיא בהלך הרוח של קטן כגדול.
פרשת עגלה ערופה עוסקת במידתיות של חוסר חיבור בין הנפשות, ולכך היא מסכמת את פרשת שופטים העוסקת בהנהגה, כשיש נתק התוצאה היא פגיעות ורצח!
רבינו בחיי מבאר את פרשת עגלה ערופה לעומק ואת הקשר שלה למדה כנגד מדה:
"ועוד יש בענין עגלה ערופה התעוררות גדולה להודיע מהות החלל, בראותנו כי צוה הכתוב לכפרת הרציחה שלשה ענינים: האחד עריפת העגלה, והשני שיהיה המקום נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, והשלישי ודוי דברים, והוא שיאמרו הכהנים בני לוי: ידינו לא שפכה את הדם הזה, כפר לעמך ישראל. ומן הידוע לכל משכיל כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פרוד החבור שהפריד מן החלל הזה שלש נפשות: נפש הבהמית, והנפש הצומחת והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, ולכך צוה עגלת בקר שהיא הנפש הבהמית, כנגד מה שהפריד ממנו תחלה הנפש הבהמית. ומה שצוה שיהיה המקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת. ומה שצוה בודוי דברים לומר: ידינו לא שפכה, כפר לעמך ישראל, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית שהיא המדברת, וענין הפרשה מבאר ליחידים מהות החלל, ועם המעשה הזה ונכפר להם הדם. ושמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל, והיא מנפלאות סתרי הטבע" עכ"ל
אין ספק לפי דברי רבינו בחיי, שהכל זה מערך של מדה כנגד מדה, הפרדה כנגד הפרדה עד שמגיע שלב של נתק רגשי ורצח!
כאשר אנחנו שואלים מה קורה בחוץ, איך זה עבר מהרפורמה לפגיעה בדברים הכי קדושים לנו, איך אנשי הכנסת והממשלה שותקים ולא מצליחים לעשות כלום, התשובה היא ההתנתקות ולא רק זו שהייתה הגוש קטיף, אלא התנתקות בתוך הציבור, נתק מהצרכים, פרנסי ציבור שלא ראויים, קומבינות של סיעות ומפלגות על ראשיהם של האנשים הפשוטים הנצרכים למענה בחיים, דילים חוצי ערים, ובעיקר חוסר מענה לצרכי הדור הבא, התעלמות של בת יענה ממצב בני הנוער, נכון שיש מענה אך אין הקומץ משביע את הארי.
בכניסתנו לחודש אלול המרגש בל נשלה את עצמנו באופוריה שהכל אידיאלי ומקסים כי ישנם בתים שלמים חרבים, ישנם נערים ונערות רבים פגועים ופגועות, שלא רק שאינם מקבלים מענה אלא פוגעיהם מנשאים ראש מתוקף היותם שופטים מדומים, אם נרצה להרגיע את המצב בחוץ נשכין שלום של אמת בתוכו, שלום כזה שתרדוף אחרי מבקשי רעתנו האמיתיים ותסייע לחללים החיים המסתובבים בינותינו.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
מייל לתגובות: a0507333664@gmail.com