1:
״והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה.. ושמר ה׳ אלוקיך לך את הברית ואת החסד..״
פרשתנו מתחילה בהבטחה חשובה של הקב״ה לתת לנו שכר גדול, כאמור בהמשך הפסוקים.
לכאורה יש להבין, מדוע משתמשת התורה בלשון ״עקב״ ולא בלשון ״והיה אם תשמעון״, דוגמת ״והיה אם שמוע תשמעו״, או ״אם בחוקותיי תלכו״.
עוד, אם כבר כתוב בלשון ״עקב״, לכאורה היה צריך להיות כתוב: ״עקב אשר תשמעון״ - כמו הפסוק: ״עקב אשר שמעת בקולי״.
מסביר רש״י הקדוש, שסמיכות המילים ״עקב תשמעון״ בא ללמד אותנו הבטחה חשובה של הקב״ה.
אם נשמור בקפידה אפילו את המצוות הקלות, אלו שדרך האדם לדוש בהם ב״עקביו״, אלו שרגילים להמעיט בחשיבותן, משל כאילו אנחנו עוברים עליהם ברגלינו בלי להשגיח בהם, אם אפילו אותם נקפיד לשמור, אז נזכה להבטחות הכתובות בהמשך הפסוקים.
כך כתוב ב״שערי תשובה״ אודות העבירות ה״קטנות״: ״אין לו להביט על קטנות העבירה, אלא יביט בגדלות מי שהזהיר עליה״.
הפסוק הראשון של הפרשה מלמד אותנו שההקפדה על הדברים שנראים לכאורה פחות חשובים, הם אלה שעושים נחת רוח מיוחדת לקב״ה, סוג של קשר אישי חזק, שעליו קיבלנו את ההבטחה ״ושמר ה׳ אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך״.
ישנם עוד הבטחות שכתובות בהמשך.
מי לא ירצה לקבל את כל הטוב המושלם הזה?
אם נצליח לשמור על הלא מובן מאליו, נקבל מהקב״ה עשרות מונים שלא מובנים מאליהם.
2:
בסוף ספר ״שופטים״ יש סיפור מדהים, שיש בו ״מוסר השכל״ גדול.
הסיפור שלנו מתחיל במצרים, עת היו בני ישראל עסוקים בעבודות פרך קשות מנשוא.
באחד מסבבי פגישות ההתשה בין משה לפרעה, החליט פרעה החלטה מדינית, להגביר את הסנקציות על עם ישראל.
הוא שלח עם עבדיו מסר.
מעתה והלאה הוא מפסיק לספק לבני ישראל את חומרי הגלם לבנייה, מעכשיו עליהם לדאוג בעצמם לחומרי הבנייה.
הגדיל פרעה לעשות והוסיף עוד גזירה על הגזירה.
חובה על עם ישראל להספיק את עבודתם היומית בדיוק באותו הזמן שהיו רגילים בטרם נצטוו לדאוג בעצמם לחומרי הבנייה.
למרות הקושי להשיג חומרי בניין, עליהם לעמוד ביעד.
פרעה איים שמשפחה שלא תעמוד בקצב הבנייה, ייקחו ממנה את ילדיהם הקטנים, וישימו אותם בין הלבנים.
בלית ברירה כל המשפחה כולה הצטרפה לעבודה.
3:
באחד הימים הצטרפה לעבודה אשה בשם ״רחל בת שותלח״.
היא היתה בהריון, אבל לא היתה לה ברירה אלא להצטרף לעבודה הקשה.
היא עמדה כמו כולם בתוך בריכות של חומר וטיט.
מרוב מאמץ היא הפילה את הוולד ישר לתוך בריכת הטיט.
לא עזרו כל צעקות השבר שלה לעזרה.
בגלל האימה ולחץ העבודה, המשיכו כל האנשים לעבוד כאילו לא קרה כלום, אף אחד לא שם את לבו לעזור לרחל לחלץ את התינוק.
לא עברו כמה שניות והוא כבר היה מגובל בתוך הלבנים.
בדיוק הזדמן לשם משה רבנו.
לפתע הוא שמע קול בכי חלוש בוקע מתוך אחת הלבנים.
לתדהמתו הוא ראה בין הלבנים תינוק מייבב.
משה לא יכל לשאת את הכאב, הוא פנה בטענות לקב״ה:
״איך ייתכן שבגלל שליחותו אל פרעה, קרה הדבר הנורא הזה שתינוק נמצא בין הלבנים, איפה הם הרחמים שכל כך זקוקים להם״?
הקב״ה השיב למשה בתוכחה ושאל אותו:
״האם אתה מחשיב עצמך רחום יותר ממני?!
הרחמים שלך גדולים מרחמי הבורא?!
אם כך אתה סבור, לך ושלוף את התינוק״.
למרות דברי התוכחה של הקב״ה, משה לא היה מסןגל לעמוד בסבל של התינוק ואמו.
הוא שלף אותו ברגע האחרון מתוך הלבנים והציל אותו.
4:
לתינוק הזה קראו ״מיכה״.
הגמרא אומרת שהוא נקרא כך על שם ש״נתמכמך בבניין״.
נקפוץ לתקופת ה״שופטים״, או יותר נכון התקופה שלא התחשבו בשופטים, תקופה שאיש הישר בעיניו יעשה.
אי שם בשומרון, גר בן אדם בשם מיכה.
מיכה היה הראשון שהעז להקים לאחר כניסת עם ישראל לארץ ישראל. ״בית עבודה זרה״.
ולא זו בלבד, אלא שמיקם את בית העבודה זרה לא רחוק מ״משכן שילה״.
כדי להגביר את זרם המבקרים, עשה מיכה ״בית תמחוי״ כדי שכל אלו שאין באפשרותם להשיג לעצמם אוכל, יכולים יהיו לבוא בכל עת ולאכול חינם אין כסף.
אכן רבים פקדו את ״בית התמחוי״ הזה.
כשהיו העניים מסיימים לאכול, היו נגשים למיכה המארח כדי להודות לו מכל הלב על הארוחה.
מיכה היה מנצל את ההזדמנות ומבקש מהם לסור לחצר בית התמחוי כדי לעבוד עבודה זרה מול הפסל שהיה ניצב שם.
העניים היו אסירי תודה על האוכל ולא היה להם נעים לסרב למיכה.
כך גרם מיכה להחטיא רבים לעבוד עבודה זרה.
״בית העבודה זרה״ של מיכה היה ממוקם בקרבת ״משכן שילה״.
דבר זה גרם לעשן קטורת הטומאה של מיכה להתערבב עם העשן הטהור של ״משכן שילה״ כך כשהפכו שניהם לעשן אחד גדול מעורבב.
כך בערבוביה של טהור עם טמא, הגיע עשן הקטורת לשמים, מה שהביא לקטרוג מאד גדול.
כשראו מלאכי השרת ש״עשן טומאה״ מתערבב ב״עשן קדושה״, ביקשו מהקב״ה רשות להרוג את מיכה.
5:
מה היתה מפתיעה תשובתו של הקב״ה, רק בגללה הבאתי את כל הסיפור הזה.
״הניחו לו״ פקד הקב״ה על המלאכים, כיוון ש״פתו מצויה אצל עוברי דרכים״
מיכה עשה מעשה פשוט שאהוב מאד על הקב״ה, הוא האכיל עוברי דרכים.
הסיפור ממשיך ומסתעף כשחיפש מיכה דמות חשובה שתעבוד אצלו בבית עבודה זרה, דמות של כהן שתעשה יחסי ציבור למקום.
כמובן שאף כהן מבני בניו של אהרון הכהן לא הסכים.
בלית ברירה חיפש מיכה אחר לוי ממשפחה חשובה שיעזור לו לרייטינג של המקום.
מיכה חיפש וחיפש ולבסוף מצא לא אחר מאשר נכדו של משה רבנו.
שמו היה יהונתן והוא היה בנו של גרשום בנו משה.
יהונתן, נכדו של משה רבנו ניהל את ״בית העבודה זרה״ של מיכה במשך תקופה ארוכה במיוחד.
6:
אפשר ללמוד מהסיפור המדהים הזה שתי נקודות חשובות לחיים.
אדם שדואג לאוכל לעניים, אדם שנותן צדקה לנזקקים, אותו אחד יזכה בהגנה רוחנית חזקה שתשמור עליו.
הנה מיכה שהחטיא רבים בעבודה זרה, היה רצוי אצל הקב״ה כי נתן אוכל לעניים.
כתוב שהצדקה שאדם נותן מלווה אותו לא רק בחייו אלא גם בעולם הבא, היא צמודה אליו לעולמים כשותפה תמידית.
הנקודה השניה שכדאי לנו ללמוד מהסיפור הזה, כדאי לנו להתרגל לחיות עם אמונה עיוורת בקב״ה.
לכל מה שהוא עושה יש סיבה, גם אם אנחנו לא רואים אותה.
הנה הקב״ה סיבב שהתינוק מיכה שעתיד להחטיא את עם ישראל, ימות וינצל מעבירה קשה זו.
אך משה התחכם, הציל את מיכה, מעשה שהשפיע על עתיד עם ישראל במאות שנים של עבודה זרה.
לא רק מיכה, אלא אפילו הנכד של משה רבנו, בשר מבשרו, היה שותף אקטיבי לחטא הנורא.
לכן, מי שמורגל לחיות עם אמונה פשוטה, חייו הרבה יותר קלים.
חשוב לזכור שאמונה חזקה יכולה לרפא חרדות ולחצים שונים, אמונה אמיתית גורמת לנו להיות אנשים יותר טובים ורגועים.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי