בקרב בני הנוער שעוזב את הישיבות ניתן למצוא קבוצות שונות של תלמידים, בעיקרם הם מתחלקים לשלושה:
הראשונה היא הקבוצה שהתמודדה עם קושי אישי או משפחתי שלא קיבל מענה או שסבל מהעדר מענה ראוי ולכך הוא חיפש את מה שנראה לו ורוד יותר, טוב יותר, או נוקשה פחות, ומכיל יותר.
הקבוצה השנייה הם הנערים הפגועים, משלל סוגי פגיעות החל מפגיעות פיזיות בגוף של מכות וכדומה, דרך פגיעות בתחום הקדושה, וכלה בפגיעות אישיות, הנשירה הייתה תגובת בריחה ממקום הפגיעה, או מסביבה שאפשרה את זה או לא טיפלה כנדרש בפוגע.
הקבוצה השלישית הם בני הנוער שהתקשו בלימוד הגמרא יום שלם הן מסיבות פדגוגיות הן מחוסר הבנת ההלך הלוגי של הגמרא או הקושי בזה, או שהתקשו בלמידה בכלל (בעיות קשו"ר), והיות והם אינם ברי למידה או מתקשים בלמידת גמרא (מכל סיבה) ליום שלם בחשבון פשוט הם מצאו את עצמם לא רלוונטיים בהיכלי הישיבות ומשכך הדרך החוצה מתבקשת.
בשיחה שקיימתי השבוע עם נער נפלא, בן תורה באורחותיו, הוא פתח בפני את סגור ליבו על כך שמסיבות שלו איננו מצליח ללמוד גמרא ולכך הוא נדחה מ"היכלי הישיבות" והרי לא פסקה ישיבה מימות אבותינו, והנה הוא בשנת תשפ"ג מפסיק את השרשרת ההיסטורית של אבותיו בכך שהוא נמצא במסגרת שמאפשרת למידות נוספת מעבר ללימוד התורה...., "קשה לי" הוא זעק בכאב לב, אני לא מסוגל יום שלם, אני רוצה רק פחות שעות אבל בהחלט ללמוד, למה אני לא ראוי להיקרא תלמיד ישיבה למה לתת לי חותמת של פסול.
הבה נצא שניה מעולמנו המוכר ונצלול עמוק לעולמו של אחד מסוגי הנערים שתיארתי בפתיחת דברי וכל זה מתחיל להתרחש בשנת תשס"ו, דוד ילד חמוד גדל במשפחה נורמטיבית האבא אברך האמא מורה, דוד הולך לחיידר כל יום, מקבל בבית חיבוק גדול, אמא ששולחת אותו במסירות, ואבא שמסמל אהבת תורה ויראת שמים, בדיעבד הם לא יודעים להצביע מתי אבל דוד החל פחות ללכת בשמחה, הוא גם ביקש לעבור כתה, ועוד כל מיני בקשות לא נורמטיביות שכן הוא ילדם השמיני והאחרים היו חלקים כשתילי זיתים סביב לשולחנך.
הם קובעים פגישה עם הרבה בחיידר שמסביר להם כמה דוד הוא ילד חביב ומיוחד ושטוב שהם באו הוא ישתדל לתת לו יחס אישי וטוב, הם חוזרים הביתה ועמדים על שלהם מול דוד, ממחר יש לך חברותא עם הרבה שלך, הוא מתנגד, והם מקשים עורף, אין לו ברירה והוא הולך ללמוד עם הרבה, במבחנים הוא מקבל 100, פתקי הצטיינות כל יומיים, והרבה המלאך שאפילו לא מסכים לקבל כסף, אומר בסוף השנה להורים שגם שנה הבאה הוא ישמח ללמוד עם ילדם ברוך הכישרונות... מלאך אמיתי....
בחופש דוד מתחיל להתנהג מוזר, קצת באלימות קצת בגסות, הוא לא מסכים ללכת לבית הכנסת ובוודאי ללא ללמוד תורה בשום דרך, ההורים היקרים המודאגים מתקשרים לרבה היקר ומבקשים עזרה, הוא מציע להביא את דוד אליו הביתה והוא ייקח אותו לים ושם ינסה לשוחח ולשמוע ממנו מה הסיפור... דוד מתנגד בכל תוקף, ההורים מתחננים /מסבירים /מבטיחים /מאיימים, אבל דוד עומד על דעתו ומוסיף: "בכתה ח' אני לא רוצה לראות את הרבה הזה ממטר"
דווקא מי ששם לב לחריגות בסיפור היה סבא של דוד, והוא המתיק סוד עם ביתו וחתנו, והם הרפו מדוד, ולא רק שהרפו אלא הפסיקו להעיר לו, וגם מאוד פינקו אותו וחיבקו אותו, ויותר גם לא צעקו עליו, ובחודש אלול הוא גילה שהרבה המלאך כבר לא מלמד בחיידר, ובנוסף אחת לשבוע הוא התחיל ללכת לשיחות עם איש נחמד שמשוחח איתו על הסוד הגדול של חייו, את הסוד שהוא לא יכל ולא רצה לגלות, שרק סבא שלו במקרה שמע מחבר ואמר אותו להורים שלו, הסוד שהושיב את אותו "מלאך" את אותו "רבה" מאחרי סריג ובריח, על תקיפות ילדים ושלילת תמימות חייהם לנצח.
דוד לא הצליח לשרוד בישיבה קטנה, ההורים שלו עשו הכל כדי שיצליח, אבל אותו "מלאך המוות" שניצל אותו לצרכיו וסיפוקיו, פגע לו בחיבור לקודש בחיבור לתורה, במבט לאחור הוא יודע לספר שכל הפגיעות נעשו תוך כדי לימוד תורה, ומעל ספרי קודש, והוא את טעם לימוד התורה החליף בטעם סם המוות.
הסיפור הזה אמיתי ונכון לשבוע זה, בימים האחרונים נחשפתי אליו, ובדקתי אותו לעומק, וברשותו של הנער המקסים הזה אני משתף את זה פה (בשינוי פרטים קטנים), הנער הזה זעק באוזניי את הזעקה הנוראית "למה נגרע" אם קשה לי ללמוד תורה יום שלם בגלל אותו רשע (שאולי קורא שורות אלו מתאו המצומק מוקף בגדרות וחי בחוסר חופשיות מדה כנגד מדה), "למה אני צריך להתנתק מאותה ישיבה שלא פסקה מימות שם ואברהם אבינו".
יסוד הטענה היא הרי ברגע שאנו מוציאים אותם מהגדרת בחור ישיבה שחררנו להם את חבלי הקשר לחיי הנצח והאור, "הישיבה איננה רק בית המדרש" כך זעקו לנו משגיחינו בכל בחרותינו "גם בחדר אוכל, גם בפנימייה, גם ברחוב, וגם בבין הזמנים, אתה בחור ישיבה במהותך" אם כך מקשה בן שיחי, "למה נגרע מכל חיי הישיבה, נניח שבבית מדרש אנו מתקשים לשבת יום שלם אבל מחוץ לזה אני רוצה להיות קשור.. תנו לי את הקשר הזה..." אבל אנו נענה לו בשפה מתנשאת "אתה לא ישיעבוחר בחרת ללמוד כמה לימודי מקצועות, לא חלילה השכלה לשם השכלה אלא לימודי מקצוע, אתה כבר לא שייך למועדון היוקרתי, עליך לקפל ציוד ולצאת לרחוב. צא לשם... מקומך שם, בישיבה אתה לא"
והוא הנפגע (בפעם השנייה) יעמוד שם בצד יפתח מחשבון ויעשה חשבון, מה יותר שווה לו, לנסות להידחף למועדון היוקרתי ולהיפגע מהסלקציה שוב ושוב, או ללכת למועדון שהוא יותר רצוי שם ולרקוד את החיים הטובים (הטרמינולוגיה בכוונה תחילה).????
השיחה הזו לצערי לא נדירה במשרדי, אני שנים רבות עובד מול נוער מקסים שרוצה להיות מחובר אבל בדרכו שלו, ולא בהכרח שנפגע ממשהו, אלא בחירה שלו להתתבר בדרך הזו, רוצה להיות מחוייב לשולחן ערוך, רוצה ללמוד תורה, וגם גמרא, אבל במינון שונה, ואולי גם בדרך שונה, האם אנו בהכרח מחוייבים להוציא אותו ממועדון היוקרה של עולם הישיבות, ולא הוא לא בא לקלקל אף אחד ולא להמריד אף אחד, הוא רוצה להתחבר בדרך קצת שונה... הוא רוצה להמשיך לשמח את ההורים שלו, ובעיקר את עצמו, אבל לעשות את זה בקצב ובדרך שלו.
אחת הפעולות המרגשות שמשה רבינו עושה טרם פטירתו היא החשיבה על אלו שיהיה להם קשה ללמוד בשפה הישיבתית, הנגשת התורה לכל מבקש: "בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר:" מפרש רש"י :"באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם:" משה רבינו שהוריד את התורה מסיני מרגיש ויודע שאם הוא רוצה שהתורה הזו תעבור לדורות הבאים הוא חייב להנגיש אותה בצורות שונות, ויש לתמוה הרי עם ישראל במדבר דיבר לשון הקודש הרי זו הייתה זכותם שיצאו ממצרים שלא שינו את שפתם, אז למה הצורך לבאר לשבעים לשון??
המלבי"ם (פרשת דברים פרק א פסוק ה) מבאר ביתר עמקות ובהירות את הדברים: "שהכתיבה תהיה מבוארת ומפורשת לכל קורא כמ"ש ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו, שהואיל לכתוב ולבאר את דברי התורה שתהיה מפורשת לכל ולא תהיה עוד חתומה בלב השליח לתת תורה בעת הצורך רק תהיה תורה שלמה מפורשת לכל קורא בה"
משה רבינו רוצה שמי שילמד תורה הוא יוכל לרוץ בה... "שלא תהיה חתומה בלב השליח" תורה כזו שזמינה לכל מי שמבקש אותה כי מי כמו משה יודע מהי תורת ה' והשפעתו על האדם, תורה אינה חכמת למידת השכלה, התורה היא אורח חיים, חיים של תורה, ולכן זה חייב להיות בלי סלקציות, ולכן כל עוד הישיבות הם מרכזי התורה מימות אבותינו חובה עלינו לאפשר לכל מי שרוצה אותה לאפשר לו להתחבר אליה במהירות האפשרית- שוטנשטיין, קהתי, עוז והדר, פרנקל, לא משנה איך, בקיאות עיון, הכל טוב העיקר שירגיש קשר ושייכות עם באר החיים באר התורה, ולכך התורה משתמשת בלשון באר, כמו שהבאר משקה במים את כל מי שצמא ולא משנה מיהו, כך התורה צריכה להיות זמינה לכל מי שמבקש ממנה בלי תנאיי קבלה וסלקציות.
הדרך היחידה לרפאות את שברם של אותם נערים שהולכים ומתרחקים כי אנחנו סללנו להם את הכביש אל מחוץ "לעולם הישיבות" היא לבנות גשר חזק, צר או רחב, צבעוני או שחור לבן, עם כמה מסלולים שיאפשר את חזרתם אולי לא להיכלי הישיבות אבל לעולם הישיבות ובכך נוכל לממש את הבשורה המתעכבת ולו בגלל חטא זה בשורת הגאולה "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
לתגובות: a0507333664@gmail.com