מנהג היה לו לרבי מליובאוויטש, לבקר את אמו מידי יום ביומו (זה התאפשר רק לאחר שאמו - הרבנית חנה - הצליחה להילחץ מזרועות הדוב הרוסי והגיעה לארצות הברית).
הרבי היה מגיע אל מאחורי אמו ויושב איתה על כוס תה, כך נמשך הדבר משנת תש"ז, עת באה לארה"ב, עד עת פטירתה, ו' תשרי תשכ"ה.
באחד הפעמים כאשר הרבי הגיע לבית אמו, הוא שמע מאחורי הדלת שבבית אמו נמצא "נער משלוחים", ואמו מציעה לו - לאותו נער - שאם יש לו שאלה הוא יכול לשאול אותה, והיא תשאל את הרבי עבורו.
וכך שאל הנער: אני רוצה לדעת מה התפילה הכי אהובה על הרבי?
ובעוד הנער שואל את שאלתו נכנס הרבי לבית אמו, ויען: התפילה הכי אהובה עלי היא "מודה אני לפניך, מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה - רבה אמונתך".
הכרת הטוב, אמירת תודה, היא אחת היסודות החשובות ביהדות. אם נתבונן בפרשתנו - אמור - המכונה גם "פרשת המועדות" כל החגים כולל שבת, כולם הם "זכר ליציאת מצרים" (כך אומרים בקידוש), לקבע במוחנו ובזכרוננו שאנו שייכים לה' יתברך.
ה' יתברך קנה אותנו בקנין משיכה (הוא משך אותנו מעם טומאת ועבדות מצרים) הוא קנה אותנו בקנין כסף (עם הרבה כסף יצאנו ממצרים) הוא קנה אותנו בקידושין (התורה הקדושה - קנין שטר) הוא קנה אותנו בחופה (כפה עליהם הר), הוא קנה אותנו בקרקע (ארץ ישראל הנדוניה על השידוך) וכל מעשינו מכוונים למען שמו, לזכור לומר "תודה".
אמירת "מודה אני" באה בתחילת היום, כך יש מצוה בפרשתנו "ראשית קצירכם" "קרבן העומר" (הזמן גרמא, אנו עומדים בעיצומם של ימי ספירת העומר).
וזו המצוה: חרשנו זרענו ניכשנו זיבלנו סיקלנו, עבודה של עונת החורף באה אל קיצה, ועתה מגיעה עונת הקציר. סוף סוף מגיעים אל התכל'ס.
הקציר הראשון הולך לבית המקדש!
וכך אומרת תורתנו הקדושה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן".
הכרת הטוב, ואמירת תודה היא הבסיס של עבודת היום, היא הבסיס לעבודת ה', היא הבסיס לכיבוד הורים, "מודה אני".
*
בהמשך לציווי על קרבן העומר, מצוה התורה פרט נוסף: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם".
אסור לאכול "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" מן התבואה החדשה ("חדש אסור מן התורה"), עד שנקריב בבית המקדש את "קרבן העומר".
רש"י מציין שני שיטות בחכמי ישראל, הראשונה אומרת שגם בחו"ל נוהג איסור "חדש" (מזה שכתוב "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" הכולל חו"ל), והשניה אומרת רק בארץ נוהג האיסור ומזה שכתוב "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" למדים שחיוב המצוה הוא לא מהרגע שנכנסים לארץ אלא רק לאחר שמתיישבים בארץ (לאחר החלוקה והכיבוש).
הרבי מציע בשתי שיטות אלו, הסבר לעבודת הנפש והגוף:
יש "אנשי ארץ ישראל", "ארץ ישראל" היא ארץ הקודש, היא המסמלת כל רצון טוב וקדוש (בחז"ל ארץ מלשון רצון ומרוצה), "ארץ טובה ורחבה" היא נשמתו של היהודי ברובדים העמוקים והגבוהים שלה. "אנשי ארץישראל" הם אנשים בדרגה מעולה - "אוירא דארץ ישראל מחכים" - רואים על היהודי שהוא בן ארץ ישראל, ויש אנשי חו"ל עליהם פחות ניכר הקדושה.
כמובן שכל יהודי צריך להודות לה', וכאן מגיעים שתי השיטות ומנסים את כוחם על יהודי חו"ל.
שיטה ראשונה אומרת, בטח ובוודאי, חובה שגם יהודי חו"ל ימנע עצמו מן התבואה החדשה, אחרת הוא ישכח להודות לה'.
שיטה שניה טוענת, לא ולא, יהודי כזה לא נאפשר לו לקיים מצוה זו, רק כך הוא ירגיש פחיתות ערכו, וזה יפעל עליו לצאת מנחיתותו.
הרבי מסביר שאלו הם שני דרגות ושני שלבים בעבודה: שלב ראשון באה עבודת הגוף, אומרים לגוף, אל תאכל מן החדש, חכה בסבלנות, יש מצות התורה. בשלב השני מגיעה עבודת הנפש, כאשר היהודי כבר מכיר את המצוה, ואז אומרים לו, אתה בחו"ל, את נחות, אתה לא יכול לקיים את המצווה עד שתעלה אל (הארץ) הקדושה.
בהצלחה לנו!
שנזכה לעלות אל הארץ (הרצון) הקדושה, הטובה והרחבה, נחשוף את רובי ועומקי נשמותינו הטהורות, ונזכה לעלות אל בית המקדש השלישי והמשולש, בקרוב ממש.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com