עניין בפרשת בהעלותך: בדין פסח שני

בפסוקים אלו מורה התורה כי מי שבזמן הקרבת פסח ראשון היה אנוס כגון הטמא או שהיה בדרך רחוקה ולא התאפשר לו להקריב את קורבן הפסח בי"ד בניסן קיימת עבורו הזדמנות נוספת להקריב את קורבן הפסח בי"ד באייר ובכך הוא יכול להינצל מאיסור כרת של המבטל את מצוות קרבן פסח.

בגמרא בפסחים צג: כו"ע מודים שאם אדם הזיד ובכוונה תחילה לא הקריב את קרבן הפסח בי"ד בניסן וגם בי"ד באייר המשיך בהתנהגותו הזדונית ובכוונה תחילה לא הקריב פסח שני הרי הוא בכלל "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו וכו" (במדבר ט' יג')

וכן השוגג ולא הקריב פסח ראשון וגם בזמן הקרבת פסח שני שגג ולא הקריב הרי הוא פטור מכרת כי המבטל את הפסח בשוגג פטור הוא מכרת

מזיד בראשון ושוגג בשני או שוגג בראשון ומזיד בשני

בגמרא פסחים צג: נחלקו מה דינו של המזיד בפסח ראשון ושגג בפסח שני או השוגג בפסח ראשון והזיד בפסח שני.

הזיד בפסח ראשון ושגג בפסח שני רבי ור' נתן מחייבים כרת ורבי חנניא בן עקביא פוטר מכרת

שגג בפסח ראשון והזיד בפסח שני לרבי חייב ולר' נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור.

שיטת הרמב"ם בהזיד באחד ושגג באחר

הרמב"ם בפרק ה' מהלכות קרבן פסח הלכ' ב' פסק שהמזיד בפסח ראשון ושגג בפסח שני הרי הוא חייב כרת וזה כדברי רבי ור' נתן ובמקרה ששגג בפסח ראשון והזיד בפסח שני פסק הרמב"ם שגם חייב כרת וזה כדברי רבי החולק על ר' נתן ורבי חנניא בן עקביא.

והקשה הראב"ד הא תינח במקרה שהזיד בפסח ראשון ושגג בפסח שני פסק הרמב"ם שחייב כרת כי הרמב"ם קאי בשיטת הרבים שהם רבי ור' נתן המחייבים כרת אבל במקרה ששגג בפסח ראשון והזיד בפסח שני מדוע פסק הרמב"ם שגם חייב כרת והרי זו שיטת יחיד של רבי החולק על ר' נתן ורבי חנניא בן עקביא ולכאורה היה הרמב"ם צריך לפסוק כרבים שפטור מן הכרת.

ביאור הכסף משנה את שיטת הרמב"ם

הכסף משנה מביא שאת קושיית הראב"ד על הרמב"ם כבר שאלו את ר' אברהם בן הרמב"ם, ובנו של הרמב"ם השיב כי הבנת שיטת הרמב"ם תלויה בהבנת גדר הדין של פסח שני.

ומבאר ר' אברהם בן הרמב"ם שהגמרא בפסחים צג. מביאה כי קיימת מחלוקת בהבנת הגדר של פסח שני רבי חנניא בן עקיבא סובר שפסח שני הוא תקנתא לעבירת ביטול הפסח הראשון ואם יקריב בשני יתוקן חיוב הכרת מביטול הפסח הראשון ולכן אפילו אם הזיד בראשון ושגג בשני הדין הוא שנפטר מן הכרת והסיבה היא כי שהזיד בראשון עדיין אינו חייב כרת כי הפסח השני יכול לתקן את זדון ביטול הקרבן של הפסח הראשון ומאחר ובפסח השני שגג ולא הקריב נפטר הוא מן הכרת כי הקובע לחיוב הכרת הוא הפסח השני שבכוחו לתקן את ביטול הראשון וממילא רק אם הזיד בשני הפסחים אז חייב כרת.

ר' נתן סובר שפסח שני איננו מתקן את זדון ביטול הפסח הראשון אלא פסח שני הוא רק תשלומין לראשון וההסבר הוא שאם לא עשה את הפסח הראשון קיימת אפשרות להשלים את עשיית הקרבן בי"ד באייר זמן הקרבת פסח שני אך אם לא הקריב בפסח שני ואפילו מתוך שגגה או אונס הדין הוא שחייב כרת כי השני הוא רק תשלום עבור הראשון ולא ממש מתקן את זדון הביטול הראשון.

רבי סובר שפסח שני הוא רגל בפני עצמו אלא שברור כי אם כבר הקריב בפסח ראשון אינו צריך להקריב בשני כי מצוות התורה היא להקריב רק פעם אחת בשנה וממילא בין אם הזיד בראשון ושגג בשני או להיפך שגג בראשון והזיד בשני הדין הוא שחייב כרת כי המחייב כרת הוא ביטול הקרבן בזדון.

עפ"ז מובנת שיטת הרמב"ם שפסק כרבי המחייב כרת גם במקרה ששגג בראשון והזיד בשני למרות שבמקרה הזה רבי הוא שיטת יחיד המחייבת כרת וההסבר הוא שחיוב הכרת נובע לא בגלל שהרמב"ם פוסק כשיטת יחיד אלא בגלל שהרמב"ם סובר שפסח שני הוי רגל בפני עצמו ולכן בכל מקרה שיש זדון באחד מהפסחים יש חיוב כרת.

זמן הקרבת פסח שני

בקרבן התמיד של בין הערביים יש מצוות עשה דהשלמה שהוא המשלים והגומר את הקרבת הקורבנות ולא מקריבים אחריו קורבנות.בקורבן פסח נאמר "בערב" ולכן מקריבים אותו בדווקא אחרי התמיד של בין הערביים.

התוס' ביומא כט. ד"ה אלא מסתפקים אם למרות שבפסח שני לא נאמר בערב בכל זאת יכול להקריב את הפסח שני גם אחרי קורבן התמיד של בין הערביים

וכותב המנחת חינוך במצווה שפ' אות א' שגם לצד שבפסח שני צריך להקריב לפני תמיד של בין הערביים אך ברור כי אם שכח ולא הקריב יכול להקריב לאחר התמיד כי יבוא עשה של פסח שיש בביטולו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת.

ספק המנחת חינוך בזמן הקרבת פסח שני לשיטת הרמב"ם

הרמב"ם בפרק ה' מהלכות קורבן פסח הלכה ב' פוסק שמי שלא הקריב פסח ראשון כי היה טמא או בדרך רחוקה ובפסח שני הזיד ולא הקריב בכ"ז פטור הוא מן הכרת והסיבה היא כי טמא ודרך רחוקה הם פוטרים מחיוב הקרבה גם בפסח השני (טמא ודרך רחוקה שונים מדין שוגג הרגיל ועיין בראב"ד ולחם משנה בביאור סיבת ההבדל)

המנחת חינוך מסתפק לפי שיטת הרמב"ם שפוטר מן הכרת את הטמא והנמצא בדרך רחוקה האם יוכל להקריב פסח שני לאחר תמיד של בין הערביים ושורש הספק הוא כי הואיל ובקרבן הפסח של הטמא והנמצא בדרך רחוקה יש רק חובת הקרבה בפסח השני אך אין בו איסור כרת וממילא לא יכול לבוא עשה של קרבן הפסח שיש בו כרת ולדחות את העשה דהשלמה שאין בו כרת.

וכתב המנחת חינוך שייתכן ומאחר ולמבטל את קרבן הפסח יש איסור כרת ורק במקרה מיוחד של טמא או הנמצא בדרך רחוקה אין איסור כרת לא פוקע שם איסור כרת ממצוות הפסח וגם הטמא כאשר מקריב פסח שני יכול לדחות את העשה דהשלמה ולהקריב לאחר תמיד של בין הערביים.

סיכום

ג' הגדרות במצוות פסח שני

1.רגל בפני עצמו

2 .שני תשלומין לראשון

3 .שני מתקן את הראשון

בדרך כלל בפסח שני ניתן לדחות עשה דהשלמה ולהקריב גם אחרי תמיד של בין הערביים כי עשה של פסח שיש בו כרת דוחה את העשה דהשלמה שאין בו כרת אך לשיטת הרמב"ם הפוטר מכרת מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון יש להסתפק האם פסח שני דוחה את עשה דהשלמה של התמיד בבין הערביים