עניין בפרשת נשא: בדין וידוי על חטא

הרמב"ם בהלכות תשובה פרק א' הלכה א' כותב "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.

כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה. ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה. וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם" עד כאן לשון הרמב"ם.

מתוך דברי הרמב"ם רואים כי בכל סוגי העבירות הרמב"ם כורך את מצות התשובה והכפרה עם הוידוי ולכן השב בליבו ללא וידוי לא קיים את מצוות התשובה וממילא גם חטאו לא התכפר ונשאר הוא בגדר בעל עבירה.

לרמב"ם שונה וידוי יוהכ"פ מוידוי דכל השנה

המשנת יעקב הקשה שלכאורה הרמב"ם סותר את עצמו כי בהלכות תשובה פרק ב' הלכ' ח' כתב הרמב"ם שעיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו" ואילו בהלכות תשובה פרק א' הלכ' א' כתב הרמב"ם שהוידוי הוא לומר אנא ה' חטאתי וכו' ועשיתי כך וכך כפי שיטת ר' יהודה בן בבא ביומא פו: וא"כ צריך השב לפרט את חטאו ולא מספיק לומר אבל אנחנו חטאנו

ומבאר המשנת יעקב שלשיטת הרמב"ם קיים הבדל בין הוידוי של יום הכיפורים לבין הוידוי של כל השנה כולה.

הוידוי של כל השנה הוא חלק מהתשובה והכפרה ולכן צריך השב לפרט את החטא וכן צריך יגון ואנחה על חטאיו אבל ביום כיפורים שעיצומו של יום הוא המכפר אומנם צריך לפרט חטאיו אך עיקרו של הוידוי אבל אנחנו חטאנו

עוד יש להוכיח כי קיים הבדל בין הוידויים כי בוידוי יום הכיפורים פוסק הרמב"ם שעבירות שהתודה עליהן ביום כיפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום כיפורים הבא מה שלא מצינו בוידוי דכל השנה שהוא וידוי של תשובה וכפרה על חטא מסוים ולכן לא מצינו שצריך לפרט חטאים שכבר שב עליהם בעבר וכן ביום הכיפורים מצינו שהשב מתודה מספר פעמים במשך היום מה שלא מצינו בתשובת כל השנה

ועל כן אומר המשנת יעקב שאין כל סתירה ברמב"ם כי שונה וידוי יום הכיפורים מוידוי של כל השנה שהוא חלק מהתשובה והוא מעכב גם את כפרת החטא.

קושיית המנחת חינוך על שיטת הרמב"ם

המנחת חינוך מקשה כמה קושיות על הרמב"ם שסובר כי וידוי השב מעכב את כפרת החטא. הגמרא בקידושן מט: אומרת שהמקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור האשה מקודשת אפילו אם ידוע שהמקדש הוא רשע גמור והסיבה היא שמא הרהר תשובה בליבו וא"כ רואים כי תשובה בלב בלא וידוי בפה מכפרת ומחילה שם צדיק על המהרהר תשובה בליבו

עוד מקשה המנחת חינוך שהגמרא במסכת יומא דף פה: מביאה את המשנה שאומרת שקורבן חטאת ואשם ודאי מכפרין ומבאר רש"י שאדם המביא קורבן חטאת ואשם זוהי ההוכחה הגדולה ביותר שהוא שב ממעשיו הרעים והתחרט עליהם חרטה גמורה כי זהו הרקע והבסיס ההגיוני להבאת הקורבן כי אם עדיין מחזיק ברשעו או שלא התחרט מדוע מביא אותו חוטא קרבן

וא"כ מוכח שמצות הוידוי איננה מעכבת את הכפרה והתשובה כי אם הייתה מעכבת את הכפרה כיצד המשנה יכולה לקבוע כי המביא קורבן חטאת ואשם ברור שעוונו כופר והרי ייתכן שלא קיים וידוי דברים בפה וממילא אין לו עדיין כפרה

ועל כן לומד המנחת חינוך שמצוות הוידוי היא מצות עשה נפרדת ממצות התשובה והרי היא ככל המצות שמקיימים בפה כגון מצות קריאת שמע וכדו' והשב בליבו ואינו מתודה בפיו יש לו כפרה ותשובה אלא שביטל מצות עשה של וידוי דברים

וכך לומד המנחת חינוך בדברי ספר החינוך שיש חיוב להתודות על החטא בפה וזה נלמד מהפסוק המופיע בפרשתנו והתודו את חטאתם אשר עשו. אבל את עצם מצוות התשובה התורה מורה לנו בפרשת ניצבים ובפרשת ואתחנן ושבת עד ה' אלוקיך וכו' וממילא השב בליבו חטאו מתכפר אלא שמוטלת על השב מצוה נוספת של וידוי דברים בפה אבל אין בכוח מצות הוידוי לעכב את כפרתו של השב בליבו.

מחלוקת הרמב"ם והחינוך אם וידוי בפה מעכב כפרה

על פי הנאמר לעיל עולה כי נחלקו הרמב"ם והחינוך האם השב בליבו בלא וידוי דברים בפה התכפר מחטאו דלפי הרמב"ם הוידוי מעכב את כפרת החטא למרות ששב בליבו והתחרט על מעשיו הרעים ולפי החינוך אין קשר בין מצוות התשובה שהיא המכפרת גם לשב בליבו לבין המצוה של וידוי דברים בפה.

יישוב קושיית המנחת חינוך על שיטת הרמב"ם

הגמרא ביומא פו. מביאה שיש חלוקי כפרה בין העבירות השונות. עבר על עשה ועשה תשובה מיד מוחלין לו עבר על לא תעשה תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר עבר על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויום הכיפורים תולים ויסורים ממרקין וכו' עיין שם

ולכאורה צריך להקשות כיצד הגמרא בקידושין אומרת שהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בליבו והרי ייתכן ועבר על עבירות שצריך להשלמת הכפרה את יום הכיפורים או אפילו ייסורים

וכתב האור זרוע בסי' קיב' שמתוך דברי הגמרא מוכח כי אין כל קשר בין הגדרת אדם כצדיק לבין גמר הכפרה. כל אדם אשר התחרט על מעשיו הרעים ורוצה להתייצב על דרך טובה נחשב הוא כצדיק ואת החרטה וההחלטה לשנות את הדרך זה ניתן לעשות גם בהרהור הלב אלא שלעניין הכפרה עצמה ומחיקת תוצאות העבירה ייתכן וצריך ייסורים וסיגוף או את יום הכיפורים אבל אין קשר בין שם צדיק שחל על האדם לבין גמר הכפרה

גם המנחת חינוך במצווה שסד' סוף אות א' הולך בדרכו של האור זרוע שהמתחרט בליבו הוי צדיק כיון שהתחרט לפני קונו גם אם טרם הושלם תהליך הכפרה עד תומו

עפ"ז מיישב המנחת חינוך את שיטת הרמב"ם לאור הקושיא מדין הגמרא בקידושין שהמהרהר תשובה בליבו הוי צדיק גמור שאפשר לומר כי הרמב"ם סובר שהשב בליבו ומתחרט לפני קונו הוי צדיק גמור אלא שכפרת החטא תלויה גם באמירת הוידוי בפה כפי שפסק בהלכות תשובה פרק א' הלכ' א' ופעמים שאף תלויה גם בסיגוף וייסורים או בכפרת יום הכיפורים כפי שפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות תשובה הלכ' ד'.

סיכום

השב בליבו ומתחרט לפני קונו הוי צדיק גמור כדמוכח בגמ' קידושין מט:

לרמב"ם וידוי ופירוט החטא בפה מעכב את גמר הכפרה אבל אינם מעכבים את השם צדיק שחל על השב בליבו.

לחינוך מצוות הוידוי בפה היא מצות עשה כמו קריאת שמע וכדו' אבל איננה מעכבת את התשובה והכפרה של השב בליבו.