מעשה ברבי מאיר מפרמישלאן שבחצירו הופיע צעיר פוחז ויהיר. הוא בא לתת שלום לר' מאיר'ל ואמר בהתנשאות: אני בנו של פלוני, האדמו"ר המפורסם.
נקש ר' מאיר על קנקנו ומצאו ריק. חומץ בן יין.
אמר לו: מעשה בכלב אחד ששירת נאמנה את אדונו הפריץ עד שהזקין וביקש אדונו לשלחו ליער. אך כדי שלא יפגעו בו חיות היער עמד ועטה את ראשו בעור של אריה, אך לא היה די בכך והוא הוסיף וחבש את גבו בעור דוב ואת רגליו בעור שועל.
הגיע הכלב ליער ויצאה בו הרינה: חיה משונה הגיעה ליער וטיבה אינה ידוע. שליש אריה, שליש שועל ושליש דוב. שמע על כך מלך היער וציווה על החיה המשונה לבוא לפניו.
שאלו המלך: "מי אתה?"
פתח היצור את פיו ואמר: "זקני הוא ר' אריה לייב".
"ואתה?"
התייהר היצור "זקני מצד אמי הוא ר' דוב בער".
"ואתה?"
"אבי הוא ר' זאב וולף".
"אבל אתה", נהם המלך, "מי אתה?"
השפיל היצור את עיניו ולחש "אני? כלב זקן!".
(מקור הסיפור באחד ממאמריו של הרב יצחק הורוויץ שליט"א.)
*
לפני כחודש קראנו בתחילת פר' אמור את דיניהם של הכהנים. לכהן הדיוט אסור להיטמא למתים מלבד לשבעת הקרובים (אב, אם, אשה, אח, אחות לא נשואה, בן, ובת), ואליהם זו אף מצוה להיטמא. ואילו לכהן גדול אסור להיטמא כלל למתים, ואפילו לשבעת הקרובים, מלבד למת מצוה.
הדינים והאיסורים הללו ניתנו לכהנים בשל קדושתם המיוחדת ומדרגתם הגבוהה כמשרתי ה' בבית המקדש.
פרשת השבוע מגלה שגם מי שלא נולד כהן, יכול "לקבל" את דיני הכהונה.
נזיר.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'. (ו, ב).
הנזיר נאסר בשתיית יין ובאכילת ענבים. הוא אף מצווה לגדל פרע את שיער ראשו. ובנוסף, הוא אף נאסר להיטמא למתים, ואף לא לשבעת הקרובים. איסורי הטומאה שלו הם ככהן גדול, ומלבד למת מצוה, אסור לו להיטמא כלל וכלל.
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. (שם, ו-ז).
איסור זה תמוה לכאורה, מדוע יהיו דיניו של הנזיר כדיניו של הכהן הגדול? הלא עצם הדבר שהנזיר נאסר בטומאה ככהן, מהווה חידוש לכשעצמו, אולם דיינו שיהיו דיניו ככהן הדיוט, אלא שהתורה לא הסתפקה בזה, והיא מעניקה לו את המדרגה הגבוהה ביותר, מדרגת הכהן הגדול. ומכאן התמיהה הגדולה, כיצד יתכן שאדם מן השורה יקבל את מעמדו הגבוה והייחודי של הכהן הגדול?
*
לפני כשבוע ו-3,324 שנים עמדנו למרגלותיו של הר סיני, וזכינו לקבל את התורה.
מעמד הר סיני היה מעמד התגלות אלוקי, שלא היה כמותו אלא פעם אחת בהיסטוריה כולה.
הקב"ה בעצמו, כביכול, ירד אל ההר, והתגלה לעיני עם ישראל. וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ).
הקדושה שהיתה באותה שעה בהר סיני הייתה עצומה, וכך מתוארים הדברים בתורה: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. (שם, יח. וע"ש בפסוקים נוספים).
לא לחינם נצטוו עם ישראל בציווי ובאזהרה מיוחדת לבל יהינו לעלות אל ההר. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. (שם, יב. וע"ש בפסוקים נוספים).
והנה, הפלא ופלא. עם סיום מעמד הר סיני, הורשו עם ישראל לעלות אל ההר, ולא נותרה בו קדושה. כך נאמר בתורה: בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (שם, יג). הקדושה פרחה לה.
אנו מכירים הר נוסף שגם הוא הר קדוש. אולם הוא קדוש לעולם. הר הבית, הר המוריה.
ההר שבו שכנו בתי המקדש (הראשון והשני), עומד בקדושתו עד עצם היום הזה. למרות הגלות הארוכה, ולמרות שכבר חלפו כאלפיים שנה מאז חורבנו של הבית השני, עדיין עומד ההר בקדושתו.
וכאן הבן שואל, מה נשתנה? איך יתכן שההר עליו התגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו מאבד את קדושתו מיד עם סיום המעמד, ואילו ההר עליו שכנו בתי המקדש קדוש לעולם?
*
התשובה נעוצה בהבנת סיבת קדושתם של ההרים השונים. הר סיני התקדש מלמעלה, הר הבית התקדש מלמטה.
הר סיני זכה לקדושתו "במתנה". הקב"ה בחר בהר זה (בגלל ענוותנותו, כמתואר בחז"ל), לתת עליו את התורה, ומכיון שקדושתו באה אליו כמתנה מלמעלה, ממילא ברגע שהסתלקה סיבת הקדושה הסתלקה קדושתו.
הר הבית, לעומת זאת, הוא הר שקודש בעקבות מעשי האדם, האדם הוא זה שבנה את בתי המקדש (הראשון ע"י שלמה המלך, והשני ע"י עולי בבל). ולא עוד אלא שבהר זה עקד אברהם אבינו את בנו יצחק - "עקידת יצחק" ("הר המוריה"). וקדושה שבאה בעקבות מסירות-נפשו של האדם, קיימת לעולם.
מדוע? הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. (תהלים קטו, טז). השמים מספרים מצד עצמם שהם "שמים לה'", אבל "הארץ", דהיינו, על מנת שהארץ תכריז שהיא לה', את התפקיד הזה נתן הקב"ה "לבני האדם" שהם יעשו זאת.
וממילא הקדושה שבאה בעקבות מעשי האדם היא מתמשכת וקבועה. (רעיון זה מובא בשמו של ר' אליהו לאפיאן זצ"ל ב"טללי אורות" שמות ח"א עמ' שי.)
*
בחג השבועות קראנו כולנו את מגילת רות. התרגשנו והתפעלנו מכברת הדרך הארוכה (תרתי משמע), ומהמאמצים העילאיים של רות המואבייה עד לכניסתה תחת כנפי השכינה.
היו לה לרות את כל הסיבות שבעולם, מדוע לא להצטרף אל חמותה ואל העם היהודי. היא הייתה בתו של עגלון מלך מואב, והיא וודאי הורגלה לגינוני מלכות ולחיי עושר ושפע, וכעת היא שבה עם נעמי בעירום ובחוסר כל.
היא אף התאלמנה מבעלה מחלון, וכעת היא שבה עם חמותה לבית לחם, למרות שבדרך הטבע קשה מאוד לשער מי יהיה חתנה לעתיד. [ובפרט שאז עדיין לא הייתה ידועה ההלכה של "מואבי ולא מואבית"]. נעמי עצמה ניסתה לשכנע אותה שלא לשוב יחד איתה בטיעון זה: שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'. (רות א, יא-יג).
כך, שאין שום סיבה הנראית לעין שבגינה היא תשוב עם חמותה לבית לחם.
ולמרות זאת, בגבורת נפש עצומה ובדביקות אמיתית היא שבה עם נעמי. וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. (שם, טז. וראה עוד שם).
ואכן, לא היו קלים חבלי הקליטה של רות. על מנת לקיים את עצמן הן היו מוכרחות ללכת וללקט שעורים כדרך העניים. זאת בנוסף ל"קבלת הפנים" החמה לה הן זכו עם בואם לעיר - וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי (שם, יט).
הדרך הייתה קשה. קשה מאוד.
אך, הנה, הביטו וראו מה כוחה של מסירות-נפש עילאית זו ומה תוצאותיה. היא זכתה להתחתן עם בועז, והיא "אמה של מלכות". מזרעה יצא דוד המלך (כמתואר בסוף המגילה), ומזרעה ייצא מלך המשיח שיבוא בב"א.
זה שכר מאמציה ומסירות נפשה העצומה. גם נעמי עצמה הבחינה כבר בדרך לבית לחם בתכונת ההתאמצות הזו של רות - וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. (שם, יח).
ההקרבה העצומה הזו הולידה את מלכות בית דוד ואת מלך המשיח.
*
הקרבה (מצד האדם) מולידה קירבה (אל הקב"ה).
*
גם הנזיר "שלנו" לא נולד מיוחס. לאבא שלו לא קראו ר' אריה לייב, ולסבא שלו לא קראו ר' דוב בער. אבל הוא מעצמו ומיוזמתו מפתח את הייחוס האמיתי שלו. הוא מיוזמתו מקדש את עצמו.
כך מפרש רבינו אברהם אבן עזרא את המלה – יַפְלִא: יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם.
הנזיר מואס בתענוגות העולם הזה. הוא רוצה להתקדש, להיטהר ולהתרומם. ובעקבות זאת הוא מקבל על עצמו נזירות, והוא זוכה לנֵזֶר אֱלֹקיו עַל רֹאשׁוֹ. (פסוק ז).
וכך יפרש שם שוב רבינו אברהם אבן עזרא: ויש אומרים, כי מלת נזיר - מגזרת נזר, והעד כי נזר אלהיו על ראשו, ואיננו רחוק. דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמתי, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות.
הוא המלך האמיתי. הוא מי שראוי לנזר על ראשו. וכך כך למה? כי הוא זה שפורש מדרך רוב העולם ההולכים שבי אחר תאוותיהם, ומתעלה – מיוזמתו – לדרגת פרישות וקדושה גבוהה יותר.
ומכיון שהנזיר קידש עצמו ב"איתערותא דלתתא" (- התעוררות מלמטה – שבאה מצד האדם), על כן הוא זוכה וקדושתו (לעניין איסורי הטומאה) גבוהה מכהן הדיוט שקדוש מכוח "איתערותא דלעילא" (- התעוררות שמלמעלה, שלא בעקבות מעשי האדם).
כאמור, איסורי הטומאה אצל הנזיר הם ככהן גדול. כי גם הכהן הגדול לא "נולד" כהן גדול, הוא נבחר לכך בגלל מעלתו הייחודית ועבודתו האישית ביחס לייתר הכהנים. קדושה שבאה בעקבות מאמץ אישי שכזה, היא גבוהה יותר, והנזיר "שלנו" זוכה אף הוא להימצא באותה המדרגה.
וכך אומרים חכמינו במדרש (במדבר רבה פרשת נשא פרשה י סימן יא) "בא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה, מקדישין אותו מלמעלה. זה לפי שמזיר את עצמו מן היין, ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול מה כהן אסור ליטמא לכל המתים אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים.
מה בכהן גדול כתיב (ויקרא כא, יב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, אף בנזיר הוא אומר כי נזר אלהיו על ראשו. מה בכהן כתיב (דברי הימים א, כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, אף נזיר נקרא קדוש שנא' כל ימי נזרו קדוש הוא לה'".
כך אף כתב הרמב"ן (פרק ה, ו) "ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלקיו". (וראה עוד בדבריו (ו, יד) שדימה את הנזיר לנביא. ע"ש.)
בדומה לדברי המדרש ראה גם בספר החינוך (מצוה שעו) בדבריו הנפלאים בזה. ושם הוא אף הוסיף את הדברים הבאים: "ואולי תחשוב להשיב עלי כי הנזיר לזמן, בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט, התשובה כי האדם אחר הזירו לה' פעם אחת תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו ומן השמים מסכימין על ידו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (שבת ק"ד ע"א) בא ליטהר מסייעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתייע וישלים כל ימיו בטהרה".
כי זוהי מעלת העובד על עצמו ומתקרב מיוזמתו אל הקב"ה תוך הקרבה אישית והינתקות מהבלי העוה"ז. הוא נמצא במסלול של עליה, טהרה והתקדשות, ומשם הוא מתרומם אל-על מעלה מעלה.
[בכל העניין, ראה תשובה נוספת בדברי ה"אבני נזר" שהובאו ב"טללי אורות" במדבר א עמ' סח.]
*
העבודה היא חיינו. לא חיינו הגשמיים, אלא אילו הרוחניים. "העבודה" וההתמסרות האמיתית מולידה חיים רוחניים אחרים. עד כדי התדמות לקדושתו של הכהן הגדול.
*
אז גם אם לא זכינו ל"ייחוס", יש לנו אפשרות ליצור ייחוס עצמי.
וכבר אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, (הוריות יג ע"א).
גם מול הכהן הגדול, אם הוא עם הארץ, עדיף ממנו הממזר, שפסול מלבוא בקהל (!), אם הוא תלמיד חכם. (וע"ש בסוגית הגמ' המקור לזה).
כי זה כוח העבודה העצמית וההתקרבות שבאה מצד עבודתו ועמלו של האדם.
*
הקרבה מולידה קירבה.
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com