עניין בפרשה: האם ניתן למכור מצוות?

חלקי הכוהנים בזבחים ובמנחות

הרמב"ם בספר המצוות מצווה כ"ט מבאר כי מהפסוק בפרשת תצוה "ואכלו את אשר כופר בהם"(שמות כט' לג') נלמד כי הכהנים מצווים לאכול את חלקי הקרבנות שהם מקבלים לאחר זריקת הדם והקטרת האימורין על גבי המזבח.

ומהפסוק בפרשת צו "והנותרת ממנה(מהמנחה)יאכלו אהרן ובניו"(ויקרא ו' ט') נלמד כי הכהנים מצווים לאכול את שיירי המנחות לאחר הקטרת הקומץ.

( הגרי"ז מנחות עג. והמנחת חינוך מצווה קל"ד מקשים שמסוגיית הגמרא מנחות עג. משמע שגם חיוב אכילת שיירי המנחות נלמד מהפסוק "ואכלו את אשר כופר בהם" וצ"ע)

איסור החלפת חלקי הכוהנים בזבח ובמנחה

הגמרא מנחות עג. דורשת מהפסוק שבפרשתנו "וכל מנחה וכו' לכל בני אהרון תהיה איש כאחיו" שאסור לכוהנים להחליף אחד עם השני חלקי זבח בחלקי מנחות וכן הכוהנים אינם רשאים להחליף שיירי מנחות אחד עם השני כי כתוב "איש כאחיו" ולכל אחד יש חלקו השווה לחלק חברו וחלק זה אינו ניתן להחלפה.

קושיית התוס' רי"ד שלכאורה יש סתירה בין הפסוקים שבפרשתנו

התורי"ד קידושין נב: ועוד ראשונים מקשים שלכאורה דרשת הגמרא את הפסוק "איש כאחיו" נסתרת מפסוק אחד קודם כי כתוב "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכו' לכהן המקריב אותה לו תהיה"(ויקרא ז' ט') משמע ששיירי המנחה שייכים רק לכהן המקריב ולא כפי שדרשה הגמרא מנחות עג. שכל בני אהרון איש כאחיו מתחלקים שווה בשווה.

תירוץ התורי"ד את סתירת הפסוקים

ומתרץ התורי"ד שמשמעות הפסוק לכהן המקריב אותו וכו' "לכהן" הכוונה למשמרת הכוהנים שמשרתים בבית המקדש בזמן הקטרת המנחה וכך גם פסק הרמב"ם בפרק י' ממעשה הקורבנות הלכה י"ד שחלוקת הזבח והמנחה נעשית לכל משמרת הכוהנים המשרתים בזמן ההקרבה שווה בשווה. עפ"ז אין סתירה בין הפסוקים ושני הפסוקים מלמדים כי הכוהנים מתחלקים בשיירי המנחות שווה בשווה איש כאחיו.

חידוש התוס' ישנים שחלק הכוהנים בזבח ומנחה מותר במכירה למרות שאסור בהחלפה

המשנה קידושין נב: המקדש בחלקו בין בקודשי קודשים ובין קודשים קלים אינה מקודשת. בפשטות הסבר המשנה הוא שלמרות שהכוהנים נהנים מחלקם בקורבן בהיתר אכילה אך לקדש אישה בחלקם בקורבן הם אינם יכולים וכך משמע גם מהתוס' ב"ק יב: ומהרמב"ם פרק ה' מאישות. הרש"ש בקידושין לומד בשיטת רש"י כי גם בעלי הקרבן אינם יכולים לקדש בחלקם הנאכל מהקרבן.

ומחדשים התוס' ישנים בקידושין נב: שלמרות שהמקדש בחלקו אינה מקודשת אבל מותר לכהן למכור את חלקו בקרבן לכהן אחר והסברא היא שלקדש אסור כי חלק הקורבן הוא ממון גבוה ולא ניתן לקדש אישה בממון שאינו שלו

הסבר האבני נזר את שיטת התוס' ישנים

ומקשה האבני נזר בסי' תנ"א שלכאורה דברי התוס' ישנים קשים מאוד כי אם התורה נתנה לכהן הנאת אכילה מחלקו בקורבן וגם הנאת מכירה כפי שמחדשים התוס' ישנים אז מדוע לקדש אישה אסור והרי קידושין הם גם מדין ממון שהמקדש נותן לאישה הנאה ממונית.

ומתרץ האבני נזר שסוגיית הגמרא מנחות עג. תגלה את סוד הדין של התוס' ישנים, כי שם הגמרא דורשת מהפסוק בפרשתנו "איש כאחיו" שאסור להחליף חלק זבח בחלק זבח אחר ולא שיירי מנחה בשיירי מנחה אחרת

ולכאורה מדוע אסור להחליף והרי החלק ניתן לכהן להנאת אכילה ולהנאת מכירה(ע"פ הבנת התוס' ישנים) וא"כ החלק נחשב בבעלות הכהן וא"כ ומדוע אסור להחליף.

אלא אומר האבני נזר שחייבים להסביר שההנאה האסורה והמותרת בחלק הכהנים בזבח היא גזירת הכתוב ללא כל סברא ולכן לאכול ולמכור מותר אבל להחליף ולקדש אישה אסור למרות שאין סברא המסבירה מדוע נאסרו החלפה וקידושין.

ועפ"ז זכינו להבנה בפשט הסוגיא מנחות עג. שאיסור החלפת זבח במנחה ומנחה במנחה היא גזירת הכתוב. אומנם השיטה מקובצת במנחות מבאר כי החלפת החלקים הוי בזיון קודשים ולכן אסרה התורה את ההחלפה.

ע"פ התוס' ישנים ניתן לחדש כי מותר למכור מצוות שהאדם מחויב בהם

מהפסוק "ואכלו את אשר כופר בהם" נלמד כי הכהן מצווה לאכול את חלקו בזבח (עיין חינוך מצווה ק"ב) וא"כ ע"פ חידוש התוס' ישנים הסוברים כי מותר לכהן למכור את חלקו בזבח עולה חידוש דין כי מותר למכור מצווה שאדם מחוייב בה ולמרות שהכהן מצווה באכילת חלקו רשאי הוא למכור את חלקו.

שיטת השלטי גיבורים המתיר למכור מצוות המוטלות על האדם

השלטי גיבורים בבא קמא בדף לב: מדפי הרי"ף סובר כי מותר למכור מצוות שהאדם מצווה בהם. מקור דינו של השלטי גיבורים הוא מהגמרא חולין פז. המחייבת את השוחט בכיסוי הדם כי כתוב בפסוק "ושפך וכיסה" מי ששופך קרי שוחט הוא המחויב בכיסוי הדם

ומביאה הגמרא סיפור על אחד ששחט וקידמו אחר וכיסה וחייב רבן גמליאל את המכסה בעשרה זהובים מדין חוטף מצווה.

ומבאר השלטי גיבורים כי רבן גמליאל חידש שיש שווי ממוני למצווה ולמרות שאין שיעור לשכרה הרוחני נקבע כי בדיני ממונות ניתן לחייב את החוטף.

ומכך מסיק השלטי גיבורים כי אם יש שווי ממוני למצווה אז ממילא ניתן גם למכור את המצווה. ואם הקונה לא ישלם אז אפשר לתובעו בבי"ד. (ומבאר השלטי גיבורים כי מכירת המצווה מוגבלת רק למצווה שטרם קוימה אבל לא ניתן למכור את השכר הרוחני של מצוות שכבר קוימו ויש להאריך בביאור הדברים ואכמ"ל).

אבל הפמ"ג ביו"ד סי כח' כתב שלא למכור מצווה שהאדם מחויב בה כי כתוב בפסוק במשלי כג' "אמת קנה ואל תמכור"

הסכם יששכר וזבולון אינו מוגדר כמכירת מצווה

ר' שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק סי' רי"ז מבאר שהסכם יששכר וזבולון שנפסק להלכה בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף א' אינו נחשב כמכירת מצוות תלמוד תורה וההסבר הוא כי מהות התמכין דאורייתא הוא לאפשר ללומד התורה לעסוק בתורה ללא טרדות הפרנסה והרי ללא הסיוע של התמכין דאורייתא לומד התורה לא היה יכול לקיים את מצוות תלמוד תורה ולכן התמכין דאורייתא והלומד הם שותפים בקיום מצוות תלמוד תורה ולכל אחד מהם יש תפקיד מוגדר בקיום מצוות תלמוד תורה ורק ע"י פעולת התמכין בתמיכתו והלומד בלימדו יכולה להתקיים מצוות תלמוד תורה ובלי אחד מהם לא הייתה יכולה להתקיים המצווה ולכן הסכם יששכר וזבולון הוא שותפות מלאה ואינו נחשב כמכירת מצווה.

סיכום

לשיטת התוס' ישנים והשלטי גיבורים ניתן למכור מצווה המוטלת על האדם. הפמ"ג סובר שלא למכור מצוות. הסכם יששכר וזבולון מוגדר כשותפות בקיום המצווה ולא כמכירת מצוות תלמוד תורה.