ציפור השיר המופלאה ועצת הזהב

ארמונו הגדול שוכן בעיר הבירה. משרתים רבים לו. ועכשיו, שהוא שבע ממה שיש לו ועדין רעב לדברים חדשים, חיפש את האטרקציה ביער הגדול.

כשרכב לבדו ביער גילה את העוף המיוחד. צפור שיר שעמדה שם על צמרת עץ גבוה ושרה בקול נפלא.הוא עצר נדהם. דחף בלתי נלאה הדריך את מנוחתו: את זה אני חייב להשיג!!

חייב, אבל איך? שכר צייד אומן. והורה לו באופן ברור לצוד אבל לא לפצוע את הצפור!.

כלוב מפואר של זהב נבנה לה - לצפור. מערכת מושלמת של מתקנים קטנים. מגירה ייחודית לגרגרים, ומאגר מיוחד של מי שתיה.

גרגורים או זמירות?

והצפור? נהנתה מן האוכל. רוותה מהשתיה, התנדנדה בשעשועים שבכלובה. אבל לא שרה!!

מידי פעם הפיק גרונה גרגורים קטועים אשר רמזו על יכולותיה המופלאות, ותו לא.

השירה ממנה והלאה. ולא ידע העשיר עצות בנפשו. על מה ולמה , התדרדרה הציפור ככה.

בתחילה קיווה שתתאקלם. ואכן, לאחר שבוע השמיעה הצפור קטע שירה ארוך. אבל לא מסולסל, ולא ממצה.

והצפור? אוכלת, שותה, נחה, ודועכת...

יום אחד חלף שם עוף ליד חלונו של העשיר. שירתה הנאנקת הגיעה לאזניו.

בשיח צפרים התעניין בצרתה. ובתשובה זימר את פתרונו.

עם אור הבוקר, שבקה הציפור חיים. בשעה שהגיע בעל הבית לחדרו, כבר היה הענין ברור. צוארה מתוח לאחור, עיניה עצומות. ונוצותיה שמוטות. אין ספק כי היא מתה.

הצטער העשיר עד מאוד. בחישוביו גילה כי תענוג מפוקפק זה כבר עלה לו לא מעט. בצער מלווה בכעס, נטל את הציפור מן הכלוב וזרק אותה מן החלון החוצה.

ולתדהמתו, אך הגיחה הציפור לחופשי מיד נעמדה על עץ הסמוך לחלונו של העשיר ופצחה בשירה עצומה. שירה קסומה. עליות ומורדות בקולה, רעד דקיק, סלסול שאין דומה לו. שיר פרידה מבעל הבית. אחר הגביהה כנפיה ועפה - -

עצת העוף

עצת העוף היתה זו, "שימי פניך כמתה. הרי לא יתכן להמשיך להנות מתענוגי הכלוב וגם לצפות לחירות. מוכרחה את לבחור ולהחליט. ואם אכן חפצה את בדרור, העמידי פניך כמתה ויזרקו אותך החוצה כלאחר יד"...

"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח" – אומר קוהלת.

ספור זה של רבי רפאל אוחנה, נכתב לבני דורו בתקופת האינקויזיצה בספרד. אם רצונכם בחירות ובחופש, לפעמים מוכרחים לוותר על המעמד הכלכלי, על הרווחה החברתית. רק כך אפשר לצאת מן הכלוב. אפילו הוא כלוב הזהב.

עם ישראל יוצא ממצרים, ומגיע להר סיני.

נתנו לנו חירות

מה נתנו לנו ביחד עם התורה? את החירות!! הלוחות היה בהן כתב חרות. אמרו חכמינו: אל תקרא חרות, אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

אפילו הציפור יודעת כי החירות שלה איננה מאכל או מזון. היא רוצה להגביה עוף, לנדוד לדאות, לנחות, להדס קצת ברגליה הקטנות. ולשיר את שיר החופש..

ואין להשוות כל אלו לחירות האמיתית של האדם. אם יאפשרו לאדם את כל צרכיו הפיסיים ויתעלמו ממאווייו הרוחניים, הנפשיים – הרי שהוא יהיה קרבן אמיתי לכפייה נוראית ורבת סבל.

האדם, שהוא בעל חכמה ושכל – מוכרח להשתמש ביכולותיו אלו, ואינו יכול להיות כפות. ואלף מונים היא נשמתו של היהודי השואפת למעלה.

חירות הדעת

בספר מתן תורה, מאמר החירות, מבואר: כל מה שעושה האדם בחייו הוא בעצם נגזרת של הסביבה . הוא מתלבש כמו שמקובל, ואוכל מה שנהוג, ומדבר וצוחק לפי קודים חברתיים. המקום היחיד בו מסוגל היהודי לממש את חירותו, מתבטא בחירות הדעת. לשאוף לעוד. התקשר לבוראו, להעמיק, לתת ביטוי לנטיותיו הרוחניות. כי חירות אמיתית היא התורה ומצוותיה. ולוואי ונזכה להשתחרר מהכלוב ולהשמיע את ההכרזה היפה ביותר ביקום: נעשה ונשמע.