ההחלטה הכל כך קשה. להשאיר את הילדים ביחד איתה, פירושו לשכוח מכל סממן יהודי. כי ברוסיה הקומוניסטית כל חינוך יהודי נחשב לחתירה כנגד השלטון. ולשלוח אותם ? לאן?
השליח החב"די שפגשה, סיפר לה בהתרגשות על הישיבה בסמרקנט שבאוזבקיסטן.
במין פרץ של הארה היא החליטה: בני, מוכרחים לנסוע בהחבא ללמוד שם. זו הדרך היחידה לשמר את יהדותם.
נוסעים לאוזבקיסטן
"אוהה ילדים. קשה להפרד, אבל זהו בכל זאת יום של שמחה . שמחה על כך שתגדלו יהודים טובים. היא קנתהכרטיסי נסיעה לצד אחד. ובליבה התגנב החשש: האם תזכה לראותם שוב אי פעם?
אבל בנה הקטן, מסרב להיפרד. "לא אלך ממך אמא! לא אעזבך!". והדמעות מתגלגלות ומתערבבות...
ואמו, מתחזקת במעשיה. מטרה ברורה לה. "אין אפשרות שתישאר כאן. מה כבר ישאיר אותך יהודי?" ושניהם בוכים והדמעות מתערבבות. ואז אמרה לו: "אאסוף פרוטה לפרוטה ואקנה כרטיס נסיעה ואבוא אליכם". "מבטיחה?" שאל הבן. "מבטיחה!" אמרה בקול יציב.
קריאה מרגשת בתחנת הרכבת
תקופה חלפה. האם קנתה בפעם נוספת כרטיס נסיעה לצד אחד. התכוננה לנסוע ברכבת של יום ד'. נטלה את התיק, כי המזוודה עלולה להחשיד, והלכה לתחנת הרכבת. את כל אשר לה הותירה מאחוריה. היא נסעה בעקבות בניה.
בתחנת הרכבת ישבה אם דאוגה. גייסות של חילים השבים מן החזית עברו על פניה. חיילים העושים דרכם אל מתקני הצבא שבצפון חולפים בסך. והיא, לאן תפנה? ימינה? שמאלה?
אולי תשאל מישהו? מה תשאל? היכן מתקיימת הישיבה החשאית של היהודים כאן? בוודאי אחר השאלה הזו תובל אחר כבוד למעצר ולחקירות...
עודה תוהה נשמעת זעקה 'מאמי!'
כשאמא מבטיחה – היא מקיימת
היא מתבוננת לצדדים. בנה הקט מזרז רגליו הקטנות וממהר אליה. בבכיה ובדמע שואלת אותו: "איך ידעת בני שאני כאן? מי גילה לך שהיום אגיע לתחנת הרכבת? אמור נא את האמת בני?". והוא בעיינים מתפלאות ושואלות אומר לה: אמא, אף אחד לא גילה לי כלום. בכל פעם רצתי לתחנת הרכבת בשעה שהיא מגיעה, כדי לראות האם הגעת. הלא הבטחת לי שתבואי, הלא כן?? ואחר הוסיף בחיוך: כשמאמי מבטיחה היא בוודאי מקיימת - - -
ממתינים לו בתחנה
גם אנחנו צריכים להתחזק באמונה הזו. קיבלנו הבטחה – והיא בוודאי מתקיימת. אז איך מגיעים לתחנת הרכבת? עם אהבת ישראל!! בתקופה הזו הלבבות פתוחים באהבת ישראל.
המטבע אבדה? לא נורא קיימת מצווה
ולכן אחד המנהגים הידועים לימי בין המיצרים הוא להרבות במצוות צדקה. כדאי להחליט כל יום על נתינת מטבע!!
בצדקה ישנה מעלה מיוחדת – שאפילו אם לא היתה לנו כוונה שלימה – בכל זאת זו צדקה כהלכתה. למה? כי העיקר שהעני יהיה שמח! כי אין כמו לשמח אח יהודי. כתוב (ספרי תצא כד, יט) שאם אדם הלך ברחוב ואיבד כסף, ואחר כך בא עני ומצא את הכסף ולקח אותו. הרי שנרשמת הזכות הזו של הצדקה לאותו אחד שאיבד את כספו.
כלומר, למרות שמאבד הכסף בכלל לא התכוון בתחילה לתרום לצדקה, הוא איבד את הכסף! לא תרם אותו. ובכל אופן, נחשבת פעולה זו של איבוד המטבע וזכייתו על ידי עני, לצדקה. למה? כי העיקר שהעני נהיה שמח. המצוה הזו מרגילה אותנו לשמח ולאהוב אחים. העיקר שהשני ישמח ממה שנעשה למענו. ובאהבת חינם נבנה את הבית.
ולואי ונזכה בקרוב להבטחה השמיימית: ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.