אדון יצירתי, התגעגע ללמוד על חכמות שמעבר לים.
יציאתו עשתה רושם. כולם ידעו על כך.
עברו שנים. הוא למד והשכיל. הגיע הזמן לארוז את המיטלטלים ולשוב הביתה.
רק נכנס, מיד שאלו אביו: - נו, מהי אותה האומנות שלמדת בני, בארצות הרחוקות?
אמר לו הבן: למדתי להתקין מנורה תלויה, שהיא מעשה אומנות נפלא.
מנורה תלויה
"מנורה תלויה? התפלא האב. כמעט התעלף. מה חידוש יש בזה? גם כאן האומנים עושים מלאכות כאלו!"
"ידעתי, השיב הבן. אלא ש´יחי ההבדל הקטן´! בעצם, למה להרחיב את הדיבור? העיקר ההוכחות! אם הדבר טוב לפניך, אבי, תערוך כינוס לכל בעלי האומנות הזאת של עשיית-מנורות-תלויות במדינתנו ואראה להם את המנורה עליה אני מדבר, מעשה-ידי להתפאר.
התרגש האב. ובאמת כך עשה.
כאשר ישבו כולם וציפו לראות דבר מה, קם והביא הבן את ´מנורת הפלאים´ והציגה לעיני האומנים. הסתכלו בה כולם ופניהם נפלו!. שתיקה רועמת היתה תגובתם היחידה. המנורה לא מצאה חן בעיניהם.
כשחיוו דעתם ענו כולם פה אחד: זו מנורה חסרת טעם! מלאת חסרונות! - - - אחר קמו ויצאו בשקט מהאולם.
היצירה המכוערת
פנה האב לבנו:
- שמע בני! כל בני אומנותך הביעו דעה נחרצת על המנורה שלך. טענו שהיא מכוערת וחסרת טעם!!. והם ´מבינים´ בתחום. הוצאת סכומי עתק על לימודים כדי ללמוד מה שכאן כולם כבר יודעים?
ענה ואמר הבן:
- זו היא החכמה! זהו הפלא הגדול! דע אבא, כי הם הגיעו למסקנה הנכונה מהמצגת שלי היום.
המנורה שהצגתי לפניהם היום היא ייחודית. חיברתי בה את כ-ל ה-ח-ס-ר-ו-נ-ו-ת !! את כל הפגמים!! ש-הם עושים במנורות שלהם.
האב התפלא לדבריו.
החסרון האישי
המשיך והסביר לו הבן: ראה, אבא. כל אומן יש לו חסרון משלו. אומן אחד מיטיב לעשות צד אחד של הכלי, ואילו הצד השני של הכלי? - יוצא אצלו פגום. אומן אחר? חלק מן המנורה שלו היא בתכלית היופי, וכנגד זה חלק אחר ממנה הוא ממש מכוער. דווקא אותו חלק שעולה כל כך יפה אצל חברו.
וכך הדברים משתלשלים והולכים. מה שנאה ומושלם אצל אומן אחד, זהו בדיוק החלק אשר יוצא פגום אצל חברו, ומה שירוד ומקולקל אצל זה הוא דווקא מלא-חן בידי חברו.
ואני עשיתי מנורה, שהיא צירוף כל החסרונות שישנם אצל כולם. להכריז ולהודיע לכולם, שאין אצלם שלימות!. כי כשכל אחד רואה רק את חסרון עצמו – הוא מרוב אהבת עצמו כבר לא רואה את החיסרון. אבל כשצירפתי להם את החסרונות זה נתן דגש לכל חיסרון קטן. והראה שצריך להשקיע בכל נקודה ובכל חלק.
מנורת החסרונות שלי, המשיך אדון יצירתי ואמר, היא מזכרת-חסרון לכל אחד ואחד. כל אחד מצא את מה ששגוי אצלו. כל אחד ראה בדיוק מה שפגום ואיך זה מתקבל. ומתוך זה בוודאי ובטח שהבין את הרמז...
כשלומדים יודעים
ואחרי כל זה, המשיך הבן כממתיק סוד, ואמר את המידע החשוב ביותר: דע לך אבא, כי למדתי ויכול אני לעשות מנורה כתיקונה. כי כשלומדים - יודעים!!!
סיפור זה סיפר רבי נחמן מברסלב. ובמעשה הזה יש מסר עכשווי. בפרשת תצווה אנו נדרשים על הדלקת המנורה. כל נשמה זקוקה להדלקה. עד שתאיר השלהבת מאליה. איך מפזרים את החושך? לומדים!! מדליקים את האור.
אין כמו לימוד תורה כדי להתחיל יום עם הארה. יום בלי פגמים. האמונה ולימוד התורה הם פעולה תמידית כחלק מתפיסת החיים. בימינו, דברי תורה זמינים ואינטרנטיים. וכשמתרגלים ב"דבר תורה יומי" – החיים נעשים צלולים יותר. זכים ונכונים בהרבה. כמה חשוב שמנורת הנפש שלנו תהיה בלי חסרונות! וכל לימוד יהודי – משפר את היכולת להצליח. זה לקח חשוב לכל אחד ואחת מאיתנו.