התאריך 22 לאוגוסט 2005. הוא עצר אותי בכניסה למסעדה בגטו היהודי ברומא שבאיטליה. השעה היתה 18:45 לפנות ערב. היא עמדה לידו שניהם לבושים היו במעילי עור שחורים ולידם גירגר בעצבנות "הרלי דייויסון" שחור. כל קשר בינם לבין העם היהודי לא היה ניכר לעין, לרגע לא העלתי בדעתי את שעומד להתרחש.
- "סליחה", הוא פונה אלי בעברית.
- "אולי יש לך תפילין?" פשוט עוד מעט כבר ה"שקיעה".
נדהמתי.
נכנסנו יחד לתוך המסעדה, הוא הפשיל את שרוולו והניח את תפילי כבקי ורגיל. הוא אפילו נעלב מעט כשניסיתי להציע לו עזרה בהנחתן.
אינני יודע חברים, כיצד נראית תפילת נעילתכם, אבל לעצמי מאחל אני שתהא נעילתי כתפילתו של אלמוני זה.
הוא עמד במרכז המסעדה מנותק מן הסובב אותו, מתפלל דבוק באלוקיו ודמעות זולגות על פניו. ה"שמונה עשרה" שלו היה ללקק את האצבעות, הלוואי עלינו, כעשרים דקות, ספרתי.
על אף היותי חבר במועדון התשובה היהודי, אני מודה, הופתעתי. בכל אופן, אדם לא דתי, מבקש תפילין ולפתע מתגלה אל מול עיני האיטלקיות מומחה לדביקות טיפוסי.
- "תגיד", שאלתי אותו כשסיים. "אתה לא נראה דתי מלידה, מאיפה המומחיות הזו בהנחת התפילין? אגב, אתה מכאן?"
- "אתה צודק", השיב הבחור,
- "אני לא דתי מלידה, ואני גם לא מכאן. אני מישראל, באתי לחופש, את הבחורה שממתינה לי בחוץ ליד האופנוע פגשתי כאן. באתי לרומא לשבועיים לנקות ת'ראש ומחר אני חוזר הביתה".
- "אה, שאלת על התפילין, נכון אתה צודק אני אכן לא דתי אבל על התפילין אני לא מוותר מאז בר המצווה שלי, כל יום פק"ל".
- "ואיפה התפילין שלך?" אני שואל.
"את התפילין השארתי בבית. פשוט לא נעים, אתה מבין?".
- "למען האמת לא", עניתי.
"מה לא? אתה לא מבין? באתי לחופש, לא שכרתי חדר במלון, אני מסתובב עם ה"הרלי דייווידסון" מאז שנחתתי.
"לפני שיצאתי לטיול התלבטתי מה לעשות עם התפילין. לא להניח, אין מצב. לקחת אותם איתי , לא נעים. אני נוסע בשבת והתפילין איתי? לא בא בחשבון. אז דיברתי עם אלוקים. אמרתי לו. תראה, ריבונו של עולם, לא נעים לי לקחת איתי את התפילין על האופנוע בשבת, אני יודע שזה לא ימצא חן בעיניך. אז בבקשה ממך, אני משאיר את התפילין בבית ואתה תדאג לי לתפילין במשך שהותי ברומא".
- "ואתה רוצה להגיד לי שבמשך השבועיים האחרונים כל יום הנחת תפילין?"
"אתה רואה" השיב לי, ונעלם.
בפרשת השבוע מצוה התורה על מצות התשובה. שלא כדרכה, יש להודות, כאן מדגישה התורה את הקלות שבקיומה.
"לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה היא: לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה:ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה:כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו:".
האמנם "לא בשמים היא"?, כל מי שמכיר את "עולם התשובה" יודע עד כמה קשה היא התשובה, עד שנראת היא לשבים כהר גבוה. כיצד זה דווקא במצוה מורכבת זו מדגישה התורה את הקלות שבקיומה?
ברור לי כי לא ל"חזרה בתשובה" הקלאסית מתכוונת התורה באמירה כי קלה היא. "חזרה בתשובה" הינו תהליך ארוך, סיזיפי, רצוף מעידות וסערות נפש. התשובה הקלה שאינה בשמים היא תשובה מסוג אחר. היא תשובתינו.
כל מי שמתבונן מקרוב על ההתמודדויות היחודיות עימן מתמודד בעל התשובה בימינו, מהפסקת הביקורים המשפחתיים בשבת ועד לקבלת ילדיו לבתי הספר החרדיים, מבין עד כמה קלה היא התשובה "החרדית". אנחנו שנולדנו עם כפית זהב רוחנית בפה, מחוייבים לתשובה עצמית הרבה יותר מהשבים מן הכפור החומרני.
כשאמרה התורה "לא בשמים היא" היא לא התכוונה על ה"חזרה בתשובה" של "בוזגלו משדרות" או של "רוזנצווייג מצהלה", תשובתם של אלו קשה כשאול. היא התכוונה לתשובתו של כותב שורות אלו ולתשובתם של קוראי המאמר.
אם רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים והלל את העניים ויוסף את הרשעים, בעלי התשובה מחייבים את החרד...
שבת שלום.
הכותב הוא מבכירי המרצים ב"ערכים".