מה יהיה הסוף? נאנחו היהודים עם גוו נשבר, כתפיים מוכות ולב נדכא.
מחנות העבודה שבמצרים נודעו לשימצה ושימשו כמודל לרעים שבאומות. על מה הם חלמו שם? בטח על גאולה. כולם רוצים את הסוף הטוב. שייגמר כבר הכל ויהיה מאחורינו.
ואז מגיע משה רבינו ומציע ליהודים את הפתרון הכי מפתיע: גאולה!.
ואז מתחיל העסק האמיתי.
אתה עושה לי חולשה
"ר´ יהודי, שמעת על הגואל שהגיע? קוראים לו משה והוא כבר ביקר בארמון של פרעה. מספרים שאריות ליוו אותו אל הטרקלין והיה שם שמח... "
"משולם, תעשה לי טובה – ותשתוק. אני צריך לגמור את מכסת העבודה שלי, ואני מבקש ממך לא לבלבל לי את המח בסיפורים שהם אולי יפים אבל לא מציאותיים..."
"ר´ יהודי, אני מבטיח לך שכל זה קרה. שבעים הזקנים סיפרו את זה לכולם".
"ומה אני אספר לנוגש כשיצליף בי בשוט? די לפטפוטים האלה, זה ממש עושה לי ´חולשה´... "
דעתם של היהודים לא היתה פנויה למחשבות על גאולה. הם מוכרחים להספיק עוד כל כך הרבה דברים במיכסה היומית, אז מי יכול להתחיל לפתח תקוות?
הם ממשיכים לרדוף אחרינו
לפעמים נדמה שהרגלים שקנינו בגלויות השונות, לא עוזבים אותנו.
מצרים היתה כור היתוך. שם באמת היה קשה להקשיב. הנשימה אופיינה בקוצר רוח. לאנשים לא היה זמן למלא את הריאות ולשחרר את הפחמן באיטיות. עד היום רודפים מצרים אחרינו. אמנם הפירמידות מאחורינו. ואנחנו כבר מזמן נדרשים להתחיל לחלום איך יוצאים מהמצב הזה. אפשר גם לעשות מעשים כדי שזה יקרה. אבל למי יש זמן?
הגענו אל הרגע הקריטי
בכל ערב שבת קודש היה יוצא האר"י הקדוש עם תלמידיו לשדה תפוחים. אשר רומז על חקל תפוחין קדישין – שדה התפוחים הקדושים. ושם היו מקבלים פני שבת קודש.
´בואו ונצא לקראת שבת´ – התחנן האר"י הקדוש. הבה ´נצא´ לקראת שבת, יציאה מלאת רושם. משהו שיוציא מאיתנו את העומס ואת כבדות החיים ואת הלחצים ואת כל התסמינים של חוסר הנשימה.
והנה, ערב שבת אחד, פונה האר"י הקדוש לתלמידיו ומציע להם לפנות עכשיו ולצאת לכיוון ירושלים. למה? "הבה נקבל פני משיח".
יש לי ממתינה
ידעו התלמידים כי מה שאומר האר"י הקדוש הוא מדויק להפליא. וכי בוודאי יוכלו עוד היום לקבל פני משיח.
ומה ענו? שהם מסכימים לבוא עמו בשמחה. רק עליהם קודם ללכת להודיע בביתם, לקבל רשות מהמשפחה לטיול הארוך הזה. ואחר כך מוכנים להפגש ביציאה מהעיר ולעלות לירושלים.
רק אמרו כך, וכבר חוורו פני הצדיק בצער. היתה אז עת רצון, כך הסביר, כדי להביא את הגאולה . ובהשתהות החמצנו את הרגע.
לפעמים נדמה לנו שזה היה רק שם אצל האר"י ורק בסיפור שלפני מאות שנים. והאמת היא? שכל הזמן הסיפור הזה ממשיך.
רוצים משיח עכשיו? מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל זה? איזה דברים מעבר לגדר הטבע? כולנו כל כך מקובעים ביומיום תובעני, בתכניות אינסופיות שכבר קבענו והשקענו כדי שימומשו.
ללכת להביא את המשיח? אין בעיה. בשמחה. רק תתנו לנו קודם כל להוריד את הסיר מהאש. לסיים את המצגת של העבודה. לצאת לחופש שתיכננו. לסיים את הממתינה שעל הקו השני. אחר כך נדבר על זה....
הרבי מקוצק אמר, כי שוטה הוא מי שמחכה לאליהו הנביא שיבוא דרך הדלת. אליהו הנביא - עובר דרך הלב.
מעשה לא שובב
בימי השובבי"ם הזמן דופק על דלתות הלב. אנחנו חייבים משהו אמיתי להתחזק בו למרות כל העומס העצום. תפילה נוספת, חסד לחברים, לא לכעוס, להאדיר את כבוד השבת. כיבוד הורים, לימוד תורה.... משהו אמיתי של תקווה. כך נוכל לנשום בלי שום קוצר רוח, נשימה ארוכה ומעודדת. עם תקווה ואמון לעולם שבו הטוב המוחלט הוא השליט האמיתי.