הדו קוטביות הקיימת בעולם התורני בגישה לעבודת ראש השנה היא תמיהה רבתית, קבוצות של אנשים שיש להם את אותה תורה, את אותם י"ג עיקרי אמונה, מאמינים באותו ייחוד ה', אך כשמגיע ראש השנה קבוצה אחת תהיה תחת השפעת "זוחלים ורועדים מיום בואך" קבוצה שניה תהיה בריקודים ושמחה גדולה, וגם בקבוצת "הזוחלים" יש כאלו שהתפילה שלהם מתובלת במנגינות ושירים ויש בבכי ותחנונים מה פשר חידה זו?!
בפגישה שקיימתי עם בני נוער ביקשתי מהם לתאר לי את החיבור שלהם לראש השנה, ואני מצטט את דברי אחד מאותם נערים כמו שהוא כתב ממש:
"כבר חודש שלם אתה מתחמק מכל מחשבה ... שמו של החודש "אלול", שם שעושה לך בלבול וחוסר נוחות ואולי גם מחבר אותך לזעקתו של המשגיח בישיבה "פלצות- דגים שבים- יום הדין- שופר- זוחלים ורועדים" ועוד ועוד מילים שעושים לך בלאגן בנשמה, ואתה מחפש רק לברוח מזה, וכל מה שמזכיר לך את זה, אתה לא שם!
ההתחמקות הזו איכשהו עובדת בחודש אלול, אבל אז אתה צריך להתאמת עם המציאות המכה בפניך- ראש השנה- עשרת ימי תושבה- יום הכיפורים- נניח ראש השנה ועשרת ימי תשובה עוד אפשר קצת להתחמק אבל יום כיפור... "תשובה" בלאגן בבית מדרש, תפילות טוב נו אין ברירה, אני שם ואיכשהו עובר את זה.
אז מה עד איזה גיל זה כך? הימים הנוראים האלו (רק השם הזה מעצבן, למה זה נורא?) בטוח מתאימים לעידן שלנו המודרני? אולי צריך לשפץ שם משהו אולי לרענן נהלים איזה שהיא חשיבה מחדש, תכלס אלוקים מולך עלי אם ארצה או לא ארצה, ותכלס חטאים עשיתי ואני יעשה עוד, אז מה זה כל הסיבוב הזה, פעם היו צדיקים העסק הזה היה רלוונטי, אבל היום? בוא נעשה איזה חגיגה גדולה זיץ עם טשונט וקוגעל וחמוצים תאמין לי יהיה שם אהבת אלוקים פי כמה ממה שיוצא מתקיעת שופר, הרגע הזה שאני שתוי ולא דווקא מאלכוהול ואז שרים ואפילו בהסתרה, אני מקבל על עצמי עול מלכות שמים והמלכת אלוקים מהדו ועד סין, זה הרגעים שאהבה שלי לאלוקים חוצה כל גבול, אבל שם בבית כנסת עם מלא מלל ואנשים שבוכים ומדוכאים מה יוצא לי מזה?! מה לי ולזה??"
זהו אחד מאותם תיאורים וזה גרם לי לזוע באי נוחות על הכסא שלי ולא בגלל מה שהנער כתב, אלא בגלל האשמה של הדור המחנך, היות שזה מה שמונחל לדור הצעיר, והשאלות הם איפה נכשלנו, והאם נכשלנו בכלל?.
אחד מהקטעים המיוחדים בתפילת ראש השנה זה: "וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר אֵיזו לַחֶרֶב, וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב, וְאֵיזו לָשּבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. מִי לא נִפְקַד כְּהַיּום הַזֶּה. כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא. מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתו וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ"
צריך להבין את החיבור בין הגזירות שיתרחשו בעולם בכל המדינות בחרב, שלום, רעב, חיים ומוות, לעומת הזכרת "עלילות מצעדי גבר- מחשבות אדם- ויצרי מעללי איש" בתחילת הקטע מדובר על תהליכים עולמיים משמעותיים של מלחמות ושלום, ובסוף הקטע עוברים לתהליכים פרטיים המתרחשים בתוככי הלב והמחשבה של האדם, לכל הפחות זה היה צריך להיות בקטעים נפרדים או בתפילות נפרדות, איך העוצמה הענקית על המתרחש בעולם כולו מתחבר בקטע אחד עם יצרי מעללי איש??
בשביל להבין את זה ננסה להבין מה זו בכלל המצווה הזאת של ראש השנה "שופר"- ולא סתם אלא רק אחד בכל בית כנסת יש שתוקע בשופר, למה לא כולם, ולמה אין עוד סממני חג כמו מצה בפסח, חנוכיה בחנוכה וכו'?
מסבירים את זה גדולי עולם שמחשבתו של האדם היא עוצמה בלתי מוגבלת , מתי המחשבה מצטמצמת כשהיא מתורגמת למילים, שם זה כבר מותחם במילים, עולם המחשבה הוא אין סופי עולם הדיבור הוא מוגבל ביכולות הדיבור ומצמצם את עולם המחשבה.
השופר מסמל את השלב הקודם לדיבור במילים, קול השופר זה תרגום של מחשבה וכמעט ללא הגבלה על ידי מילים רק קול, כי העוצמה של ראש השנה זה המחשבה של האדם, הרצון שלו להתחבר, להיות שייך בתפיסה של המוח והלב, הרבה לפני שזה מגיע לעולם המעשי.
בראש השנה הקב"ה בוחן את המחשבות של האדם, את הרצונות שלו, וזה יש רק במחשבה, ולכך המצווה הוא בשמיעת קול השופר, כביכול מה שפחות מצוות מעשיות, יותר התעסקות עם המחשבה, וכל העולם נידון לפי מחשבותיהם של בני האדם, החרב, השלום, הרעב, האסונות, כל זה נדון לפי "וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ"
עבודת ראש השנה זה להיות סמוכים ובטוחים בדין ובחיבור לדרגות הגבוהות על ידי מחשבה ורצון, עד כדי כך שאפילו מלאכי השרת יבינו שהם צריכים לומר שירה (והקב"ה יגיד להם שלא ראוי כי ספרי חיים ומתים פתוחים) אבל המלאכים שרואים את הדרגה של עם ישראל במחשבות שלהם, הם חשים צורך להגיד שירה, כי זה דרגה גבוהה מאוד, העבודה של ראש השנה זה עבודה של השתייכות מחשבתית ורצון הלב להיות חלק מהנהגתו של בורא עולם.
ברור שאותו בחור יעדיף הרקדה המונית מרגשת, כי זה מימוש מעשי של מחשבת התעלות, העבודה בראש השנה נעצרת בסימנא מילתא בלבד, לא בעבודה שבגלוי מעשית, הרצון העז לקיים בתפילות ראש השנה ריקודים זה אותו רצון של המלאכים להגיד שירה, זה רצון שמקורו בהבנת העוצמה האינסופית של הזכות שיש לנו להיות שייכים להמלכת הקב"ה, אבל העבודה של ראש השנה היא דווקא צריכה להיעצר שלב קודם הגעה לפריטה מעשית של העבודה, כמו שהקב"ה עונה למלאכים: ספרי חיים וספרי מתים פתוחים ואתם אומרים שירה..... זאת אומרת הקב"ה לא חולק על התחושה של המלאכים, רק שהמומנט לא נכון... זה לא הזמן, כרגע זו עבודה שבמוח בלבד.
להשאיר את עבודת ה' בגדר של מחשבה ללא עבודה מעשית היא עבודה קשה למה הדבר דומה לאדם צמא מאוד שמביאים לו מים קרים ואומרים לו אל תבלע אותם 10 דקות כי הם עוד לא ראויים לשתייה עד, לא כל אחד יכול להתמודד עם סיטואציה שכזו, ובנמשל במיוחד בדור שלנו שרוצים את הכל כאן וממשי ועכשווי.
להשאיר את זה רק במחשבה ברמה של לומר שירה זה מורכב מאוד, וככל שעבודת ה' לאורך השנה היא מאופקת מדוקדקת נשלטת ומותחמת כך בראש השנה כאשר יש צורך לדייק את העבודה ליכולות שכאלו זה מורכב ביותר- להשאיר את המים בפה כשצמאים כל כך.
בפרשת השבוע אנחנו רואים שעבודת ה' היא בפיך ובלבבך לעשותו- וכדברי רבינו בחיי: "לא נפלאת היא, ולא רחוקה, כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו, בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך, שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך"
עבודת התשובה לפי רבינו בחיי תלויה במחשבה ובלב גם אם אתה רחוק מאוד מעבודת ה' בכל מצב אתה יכול אבל הוא מוסיף עוד שתי מילים חשובות שלכאורה לא כתובות בפסוק "שתסכים במחשבתך"- בימים האלו הקב"ה רוצה שתדליק את הבלוטוס של המחשבה שלך ותתחבר לאלוקים, תפעיל את הקשר הפנימי ביותר שלך "המחשבה" ותתחבר לעבודת היום, ביום הכיפורים יש את הווידוי שזה המצווה שבפה אבל בראש השנה זה השלב של המחשבה!!
הבעל שם טוב מבאר את זה בדרכו הנפלאה על דרך זו, עבודת ראש השנה זו עבודת האדם עם עצמו לייצר אימפריה פנימית של מידות והתמודדויות, וכאשר תצליח לייצר מערכת פנימית ששולטת על תהליכי היווצרות המחשבות שלך זוהי עבודת התשובה הדרושה ממך יותר מכל מיני תיקונים וייחודים ואורות, תבנה בימים אלו בתוך עצמך מערכת משומנת ומחשובת ליצרי מעללי איש שקיימים בך-
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת - כוללת כל התורה ומצוות. רוצה לומר: התשובה והתפילה והייחודים, והמתקת דינים, ולכרות הקליפות ולייחד האורות. לֹא נִפְלֵאת - אינו דבר מופרש ומובדל ממך. לֹא בַשָּׁמַיִם - שתכוון הכוונות בשמים ממעל ולייחד האורות. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם - להעלות הנשמות והניצוצין, כל זה הוא כך: כשתכרית המידות רעות והתאוות רעות של נפשך ותכניע הכל תחת הנשמה - בזה אתה כורת ומשבית הקליפות. וכשתזכך אותך שתהיה ראוי להשראת השכינה להמשיך עליך אור נועם זיו השכינה, כשתעשה הייחוד בך בעצמך, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ - אזי ממילא נעשה הייחוד מלמעלה, והוא שורש שהכל תלוי בו. כלל גדול בתורה ועבודה: לכלול את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו באותיות התורה והתפילה ובמעשים טובים - ממילא נעשה הייחוד שלמעלה, והכל שם אל עולם": עכ"ל.
בראש השנה העבודה היא מצד אחד קלה מאוד להפעיל את הבלוטוס הפנימי שלנו להקב"ה! זהו! מצד שני מהות העבודה זה להיות על הגבול שבין חג ליום הדין, בין שמחה ליראה, כי כל סטיה קטנה לא רק משקף את נבכי הנפש אלט גורם להפסד מהות העבודה של ראש השנה, שזה לשמור את המים בפה ולא לבלוע אותם, לייצר מנגנון ששולט על הדחפים, על הרצונות, וזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו ביום הזה.
אכן קיים בראש השנה אצל העלם התורני דו קוטביות מסוימות בדרכי עבודת היום, אבל כל אחד צריך למצוא בתוך העולם שלו את השליטה על האיזונים, את הבקרה על המערכת, כל קיצוניות לכאן ולכאן מעידה כאלף עדים על איבוד מערכת השליטה הפנימית דווקא ביום שאנו נדרשים לשליטה מוחלטת.
בני הנוער שלנו זקוקים לעבודת ראש השנה שתתן להם חיבור לנפש, וככל שהעבודה תעשה בסבר פנים יפות, בשמחה, ובחיסור אל נבכי הנפש, כך הבלוטוס שלהם הישיר לבורא עולם יידלק טוב יותר, טעם הפלצות ואימת הדין לצד זוחלים ורועדים מיום בואך, לא יגרום לשום נער לבנות מערכת פנימית של שליטה על הדחפים בדיוק ההפך, ככל שנמתיק להם את עבודת היום נעניק להם כוח לבניית מערכת שליטה פנימית מעולה.
שנה טובה ומתוקה!
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין