פרשת מסעי מלאה בגבולות והפרדות בין בני אדם ממוצאים שונים.
הגבול העיקרי, כמובן, הוא גבולה של ארץ כנען אותו עומד העם לחצות, וגבולות ארץ ישראל אשר מתוארים בפרשה בפירוט. לאחר החציה, העם מצווה לגרש את יושבי הארץ לחלוטין ומוזהר שמא יתערבב עמם.
ישנם גם הגבולות וההפרדות בין שבטי ישראל עצמם. ארץ ישראל מחולקת בין השבטים לנחלות שיהיו להם גבולות ברורים. כל שבט ישב בנחלתו הוא, ואפילו ללויים יהיה שטח עירוני משלהם עם היקף גבול מוגדר היטב מסביב לחומת העיר. לכאורה היה אפשר לתת לבני העם להתערבב במרחב - הרי בני עם אחד הם. לא רק זה, אלא שההפרדה איננה פועל נגזר של התאמה כלשהי של בני כל שבט לחלקים שונים בארץ על פי הגיון אנושי כלשהוא, שכן החלוקה נעשית על פי גורל. נדמה שההפרדה, גם במקרה הזה, היא בעלת חשיבות בפני עצמה.
ועוד - בפרשה אנחנו גם חוזרים להיתר שקבלו בנות צלפחד לבעלות על אדמת אביהן, למרות היותן נשים, בגלל שלא היו להם אחים שירשו את הנחלה. בתגובה לכך, מעלה שבט מנשה, שצלפחד היה שייך אליו, את חששם בפני משה: והיה ובנות צלפחד ישאו גברים משבטים אחרים, יאבד השבט חלק מנחלתו, ובני שבטים אחרים יתיישבו בתוכו. בתגובה, מצווה העם באיסור גורף על נישואים של אישה אשר יורשת את נחלת אביה להינשא לבני שבט אחר. גם כאן, ניכרת החשיבות ללכידות שבטית בתוך אותו איזור גיאוגרפי ולשימור ההפרדה בין השבטים.
מדוע הדבר חשוב כל כך? סיבה אחת אפשרית היא שאחידות שבטית או אתנית של קבוצה היא חשובה כדי שקבוצה זו תוכל לתפקד היטב כקולקטיב, כדי שתוכל לקיים מוסדות ולנהל משאבים משותפים באופן אפקטיבי ויציב. הדבר נכון ברמת העם, ואפילו ברמת השבט. ערבוב גיאוגרפי עלול לגרום לחוסר לכידות חברתית וחוסר תפקוד פוליטי נאות.
אכן, ההיסטוריה מלאה דוגמאות של ישויות פוליטיות בלתי אחידות מבחינה לאומית, דתית או אתנית שהתקשו לתפקד ולעיתים אף קרסו, לפעמים באופן אלים. ישנם כלכלנים רבים הסבורים שחוסר אחידות אתני או לאומי הוא גורם חשוב אשר מסביר את תפקודן הפוליטי והכלכלי הגרוע של מדינות מסוימות בעולם ואף של מחוזות או ערים מעורבבות. דוגמא בולטת מהעת המודרנית היא המורשת המעוותת של הקולוניאליזם. במקרים רבים, ובמיוחד במזרח התיכון ובאפריקה, המעצמות האירופאיות נהגו לחלק ביניהן טריטוריות על ידי מתיחת ״קוים בחול״ שהיו שרירותיים למדי והתעלמו מההרכב הדמוגרפי של יושבי המקום. עם תום העידן הקולוניאלי, התוצאה היתה מדינות עצמאיות בעלות גבולות שלא היה להם הגיון אתני או לאומי. במקרים רבים מדינות אלה הן מדינות חסרות יציבות, הסובלות מפוליטיקה שבטית, ובמקרים קיצוניים אף מסכסוכים אתניים אלימים, ובאופן כללי ממוסדות בעלות תפקוד לקוי וביצועים כלכליים נמוכים. ישנם הסבורים שמורשת זו היא אחת הגורמים העיקריים למצבן הפוליטי והכלכלי הירוד של מדינות רבות באפריקה.
נראה שקיומה של זהות ותרבות משותפת ואחידה בין בני קהילה - ממדינה ועד עיר - היא חשובה לתפקוד תקין. לא לחינם ישנם רבים המפקפקים בזלזול בשאיפה של ״גלובליסטים״ לטפח זהות גלובלית רחבה יותר על חשבון הלאומיות המסורתית.
הבעיה היא שגם המפקפקים ביכולת לטפח הזדהות רחבה כזו צריכים להכיר בעובדה, שבניגוד לרוב רובה של ההיסטוריה, בימינו האנושות ניצבת בפני אתגרים שהם בטבעם גלובליים ולכן דורשים שיתוף פעולה נרחב ועמוק בין מדינות שונות, כולל מוסדות משותפים. לא רק שהכלכלות של מדינות העולם כבר מחוברות באופן הדוק ומורכב, אלא היכולת של האדם המודרני לשבש את סדרי הטבע באופן כל כך נרחב הביאו אותנו למצב שפעולות במדינה אחת יכולות לפגוע בסביבה הטבעית במקומות אחרים בעולם. משבר האקלים הוא הדוגמה המובהקת, אך לא היחידה, לכך. משברים אלה יוכלו להיפתר רק על ידי תיאום עולמי משותף מסוג שלא היה קיים עד היום, ומסוג שהאופי האנושי נדמה שאיננו מתאים לו. האקולוג אדוארד וילסון תמצת את הקושי הזה בכך שהאנושות בזמנינו ״היא בעלת טכנולוגיות של נפילים, מוסדות של ימי הביניים, ומנטליות של תקופת האבן.״
אז איך בכל זאת נוכל למצוא את האיזון בין הצורך בהפרדה, אשר נגזר מההזדהויות הלאומיות, הדתיות והשבטיות החזקות שלנו, ובין הצורך לנהל את עניני העולם באופן משותף? האם ניתן לקוות שטבע האדם יאפשר זאת עם הזמן? אחרי הכל, היה זמן בתולדות האדם שההזדהות המשותפת היתה מוגבלת למשפחה הקרובה, ומאוחר יותר, לשבט. אבל כיום, ההזדהות המשפחתית או השבטית שלנו איננה נמצאת במתח עם ההזדהות הלאומית שלנו ולא עומדת בפני תפקוד תקין של מדינת הלאום.
גם האיסור, הנזכר בפרשתנו, על בנות שבט אחד היורשות את נחלת אביהן להינשא לבני שבט אחר הוסר לבסוף לאחר לאחר חלוקת הארץ, ומועד הסרת האיסור היה לחג ט״ו באב. אולי היה בכך סימן לבשלותו של עם ישראל להגיע למצב בו הזהות השבטית ואחדות העם לא סכנו זו את זו. אולי יגיע יום שגם האנושות כולה תמצא את הדרך הזו.