השבת נקרא על תחנוניו של משה רבנו לקדוש ברוך הוא שייתן לו להיכנס לארץ ישראל, משה מתפלל ומבקש "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון".
במדרש רבה (דברים פרשה י"א) נאמר, כשנגזר על משה שלא להיכנס לארץ, דבר זה היה קל בעיניו, אמר, אם עם ישראל שחטאו חטאות גדולות ובקשתי עליהם רחמים מיד הקדוש ברוך הוא קיבל את בקשתי, אני שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן שיקבל את תפילתי ויבטל את הגזירה?
מיד קפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע בשמו הגדול שמשה לא יכנס לארץ. באותה שעה לבש משה שק והתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, עד שהזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, מה עשה הקדוש ברוך הוא? הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע, ובכל בית דין ובית דין, שלא יקבלו את תפילתו של משה ולא יעלו אותה לפניו מפני שנחתם גזר הדין לפניו.
הרי לפנינו כוחה של תפילה שבוקעת רקיעים, והיה צריך הקדוש ברוך הוא להישבע בשמו הגדול, ולהכריז בשבעה רקיעים, ובבית דין של מעלה, שלא יקבלו את תפילתו של משה, אבל אילולא זאת, הייתה תפילתו של משה מתקבלת, שזהו כוחה של תפילה, שהיא כחרב הבוקעת רקיעים, ועולה עד כיסא הכבוד.
בא וראה עד היכן מגיע כוחה של תפילה, הכהן הגדול ביום הכיפורים בשעה שהיה בהיכל היה מתפלל "שלא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם בלבד בעת שהעולם צריך לו", דהיינו, הולך לו אדם פשוט בדרך, ויורד עליו גשם, והוא פונה לבורא עולם מתוך מצוקה ומתפלל ממעמקי לבו "תפסיק את הגשם" הרי שתפילתו אמורה להתקבל, אילולא תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בהיכל, שבאה לבטל את תפילתו של אותו הלך פשוט, ללמדנו כוחה של תפילה הבאה ממעמקי הלב.
בספר "טובך יביעו" (ח"ב עמוד רפ"ו) מביא בשם החזון איש זצ"ל שאין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום או מחר, אם בשנה זו או בשנה הבאה, או לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל עצמו או אצל זרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור אצל כל יהודי.
בירושלים חי יהודי תלמיד חכם שחזר בתשובה לפני שנים רבות, ומקורביו מספרים על יראת השמים שבו, על הצלחותיו בכל תחום, ועל כך שכל מה שהוא עושה ה' מצליח בידו, כל מפעל שהוא מייסד עולה למעלה ראש, ולכל שיעור שהוא מקים נמשכים על אתר לומדים רבים. האיש, שמו ר' ברוך היימן, סיפר לאחרונה על הגורם להצלחותיו, וכדאי לחרוט את הדברים על לוח הלב, למען נלמד ונשכיל מכך על כוחה של תפילה.
בקום המדינה, בממשלתו של בן גוריון, היה שר החינוך, בשם זלמן ארן, שהיה ממקורביו ומעריציו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. לאותו שר חינוך, למרות שלא שמר מצוות, הייתה אישה מסורתית שהקפידה על הדלקת נרות בכל ערב שבת, ובשעת הדלקת הנרות הייתה מתפללת על בניה שיהיו מוצלחים כמו.. דוד בן גוריון, שהרי הוא היה הדמות המוערכת והנערצת על בעלה כבוד שר החינוך, שסיפר תמיד על כוחו וגדולתו של האיש.
לימים נפגש ראש הממשלה עם החזון איש בעניין גיוס בני הישיבות, וכשחזר ראש הממשלה מהפגישה סיפר לחברו הטוב שר החינוך מר זלמן ארן את התפעלותו מהחזון איש, וכי ראה בו דמות בעלת שעור קומה והנהגה מיוחדת.
שמע זאת כבוד שר החינוך וכשבא לביתו סיפר לאשתו את דבר הפגישה של ראש הממשלה עם הרב ואת התפעלותו המיוחדת מהחזון איש, שמעה זאת אשת השר ואמרה לעצמה, אם בן גוריון מתפעל מהחזון איש ורואה בו דמות מיוחדת, יוצא מזה שהוא יותר ממנו, אם כן מדוע אתפלל בהדלקת הנרות על בני שיהיו כמותו, אתפלל ישירות שיהיו כמו החזון איש! אמרה וכך עשתה, ומאותה שבת התפללה מעומק ליבה שיהיו בניה כמו החזון איש.
אני, מספר הרב היימן, נכדו של זלמן ארן, ותפילותיה של אותה סבתא אף שלא הייתה מל"ו צדקניות שבדור, פעלו את פעולתן אף לאחר שנים רבות וקרבוני לתורה ולמצוות, ואף נתנו בידי את כוח ההצלחה.
מסיפור זה אנו למדים את כוחה של תפילה הבאה מעומק הלב של כל אדם, כמו שאנו אומרים בתפילה "כי אתה שומע תפילת כל פה".
שבת שלום.
(הכותב הוא חבר בית-הדין הרבני בתל-אביב. המאמר באדיבות אתר "הלכה יומית")