השבת נתחיל לקרוא בחומש דברים: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן, וחצרות, ודי זהב". רש"י על פסוק זה, מרגיש בשאלה, מה פשר הזכרת כל המקומות הללו מבלי לפרט מה היה שם? ועל כך עונה רש"י, לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות בהן הכעיסו בני ישראל את ה', לפיכך סתם את הדברים, והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל. שהרי במקומות אלו רמוזים חטא המרגלים, חטא העגל, בעל פעור, מחלוקת קורח ועדתו, ועוד מקומות שהמרו את פי ה' כמפורט ברש"י.
משה רבנו מלמד אותנו כלל גדול, גם במקום שהכל אמת, ומצווה להוכיח, צריך המוכיח להיזהר מאוד בכבודו של האדם שמוכיחים אותו, ולעשות כן ברמז ולא לפגוע ישירות במוכיח ,וודאי שלא להלבין פניו ברבים.
רבותינו דרשו על הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", מדוע נאמרה בפסוק לשון כפולה, "הוכח –תוכיח"? ללמדנו לפני שאדם מוכיח את חברו, יעצור לרגע! ויבדוק את עצמו! האם הוא לא היה נוהג כמוהו במקרה זה? האם המוכיח שם מול עיניו את דברי המשנה באבות "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"?
האם המוכיח עצמו נקי מאותם דברים עליהם הוא הולך להוכיח את חברו? רק לאחר בדיקת כל השאלות עליהם יכול המוכיח להשיב נכונה, יכול הוא להרשות לעצמו להוכיח את חברו, וגם אז רק ברמז, ולא לשפוך עליו אש וגפרית ולבזותו ברבים. משה רבנו שהתורה מעידה עליו והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ומעיד על עצמו "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הריעותי אחד מהם" הוא יכול להוכיח את ישראל, וגם אז עושה זאת רק ברמז ולא בפירוש, כדי שלא לפגוע בכבודן של ישראל.
מסופר, על אדם קשה יום, בעל משפחה, שמעד ונתפס בקלקלתו כשהוא גונב, והובא למשפט, באותו מקום היה גזר דינו של גנב בתלייה, ונגזרה עליו מיתה, אך בהתאם לתקנות ולחוק, כל נדון למוות זכאי היה לבקש בקשה אחרונה טרם מותו, ובקשתו מולאה עד תום. חלק מהנידונים היו מבקשים ארוחת פאר טרם מותם, חלקם בקשו לטייל, וחלקם בקשו לשהות בחיק משפחתם למספר שעות. אך הנידון שלנו, בקש בקשה מיוחדת, לטענתו יש בידו מרשם סודי של מיני תבלינים ואבקות שאם רוקחים אותם במינון מסוים לפי מתכון שבידו, ושמים באותה מרקחת גרעין של "תמר".
הרי שברגע שישתלו את אותו הגרעין באדמה אחרי ששהה באותה מרקחת, מיד יצמח עץ תמר בתוך מספר שעות במקום לחכות מספר שנים, ולכן טוען הגנב הנידון למוות, חבל שסוד זה ילך לאיבוד עם מותו, ולפיכך בקשתו האחרונה כי יתקבצו המלך והשרים, ובאותו מעמד ילמד אותם את הסוד שבידו. כמובן שעל פי החוק היו חייבים למלאות את משאלתו האחרונה, ויום לפני עלייתו לגרדום, התקבצו המלך והשרים וחיכו לראות וללמוד את הסוד הכמוס.
עמד הנידון למוות, ורקח את המרקחת, כשהוא מסביר את התרכובת הסודית, השרה את גרעין התמר, ואז כשהגיע הזמן לנטוע אותו באדמה ,עמד הנדון והכריז, כדי שזה יצליח, והעץ יצמח באופן מיידי, צריך שישים אותו באדמה אדם שלא גנב מעולם וידיו נקיות מכל מרמה או גניבה, כי אם ישים את הגרעין באדמה אדם שאין ידיו נקיות כלל וכלל, הרי שזה לא יעבוד, ולא יצמח כלום, והרי אני גנב, אין אני יכול לעשות כן, ועל כן יתכבד אחד אחר, ומכיון שבמסגרת עבודתם לא יבצר שלקחו בטעות כסף שלא מגיע להם, לכן איני יודע מי הוא זה שישתול את הגלעין. וכך התגלגל הדבר, עד שנותר רק המלך משרי הממשלה, והוא התנדב לנטוע גרעין זה באדמה.
הסתכלו השרים זה בזה, וכל אחד כיבד את חבריו, קם המלך על רגליו, ואמר גם אצלי זה לא יעבוד! את חטאי אני מזכיר היום, בהיותי נער צעיר לימים התגבר עלי יצרי ולקחתי ללא רשות מאבי כסף כדי לקנות מה שחפצתי, ולכן גם אני לא יכול לעשות את הסגולה הזאת.
וכך עמד הנדון למוות ומחפש אצל כל השרים חברי הממשלה והמלך אדם אחד נקי כפיים שאין בו מעל ולא מצא, מיד קם והכריז, אתם שרים מכובדים וחברי ממשלה, מצהירים כי אין ידכם נקיות, אם כן מה לכם ותלינו עלי להוציא אותי להורג עבור גניבה שעשיתי ברגע של חולשה, שמעו השרים ובקול ענות חלושה שחררוהו לביתו.
למדנו! אל תוכיח את חברך עד שתגיע למקומו, וגם כשהגעת למקומו ויכול אתה להוכיחו, עשה זאת ברמז, כדי שלא לפגוע בכבודו, וכפי שלימד אותנו משה רבנו בפרשת השבוע .
שבת שלום.
(הכותב הוא חבר בית-הדין הרבני בתל-אביב. המאמר באדיבות אתר "הלכה יומית")