"מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", זוהי ברכת יעקב לאשר בנו בפרשתנו.
כל דבר גשמי משתלשל מרוחניות, החיים הגשמיים מגיעים ונמשכים מנשמה רוחנית, כך כללות העולם הגשמי נמשך מן התורה הקדושה כמאמר הזוהר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכיון שמצינו ששבט אשר נתברך בשמן הוי אומר ששבט אשר הוא שבט שמנוני. גם בברכת משה לאשר מצאנו ברכה שמנונית די מוזרה "ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו, וטובל בשמן רגלו".
ממתי טובלים רגל בשמן? רש"י אמנם מפרש "וטבל בשמן רגלו - - שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין". אך עכ"פ עלינו להבין למה בחרה התורה דימוי כה מוזר לריבוי השמן בנחלת אשר "טובל בשמן רגלו"? כמובן שמכאן עוברים אנו לחלק הסוד שבתורה, וזאת עלינו להבין: מהי שמנוניותו של "אשר"?
גם עלינו להבין דבר חשוב: כל אחד רוצה "ברכה" לבניו, כך בפרשתנו מיד כששמע יוסף שיעקב חולה הריץ את בניו לסבא הגדול כדי לקבל ברכה. והנה לנו "ברוך מבנים אשר", מהי הברכה הזו? וכיצד נזכה לה?
מענין לציין שאפילו רש"י ה"פרשן דתא" של העם היהודי כותב "ברוך מבנים אשר - ראיתי בספרי, אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד". רש"י מעיד על עצמו שהוא לא יודע. היתכן? ולו נניח שרש"י לא יודע, למה לו לספר לנו זאת? מה תועלת נפיק מכך שהמלמד הגדול לא יודע פשט בחומש?
להבין זאת, נלך בדרכו של הרבי מליובאוויטש:
שמן מסמל על החכמה שבתורה. התורה נמשלה למים, השמן צף על המים, כך ה"שמן שבתורה" דרכו לצוף, החלק הסוד והנעלה שבתורה נמשל לשמן.
השמן, דרכו לפעפע ולחדור לעומק של כל דבר.
אל התורה אפשר לגשת בשני דרכים, הראשונה בדרך של שכלתנות ולוגיקה, והשניה בדרך של ענוה וקבלת עול. כמובן שחייבים שילוב בין השניים, אי אפשר ללמוד בקבלת עול, בלי להבין מילה. אך השכל עצמו צריך להיות כנוע וכפוף לפני הרצון העליון, לגלות מהו רצון ה' בתורתו וחכמו. ולא חלילה לפיתוח האגו השכלי.
מעלת הראש היא החשיבה, דווקא הרגל שהיא הקצה התחתון שבאדם, החלק הכי רחוק מהראש/החשיבה/הלוגיקה, זה מסמל את הענוה והקבלת עול.
מיהו הרגל שבעם ישראל?
סביב למשכן היו ארבעה מחנות, ומחנה דן "מאסף לכל המחנות" על מחנה דן נמנו גם שבט אשר במרכז המחנה, ונפתלי המאסף של כל המאספים.
הגמרא מציינת במסכת פסחים "ההוא דאמר דונו דיני, שמע מינה מדן קאתי" הבא משבט דן (הרגל שבעם ישראל) רוצה להעמיד כל דבר על פי דין, שולחן ערוך. הגישה הזו היא שונה בתכלית מגישת הפלפול הפושה בישיבות. הפלפול הרבה פעמים חוטא למטרה, הפוכים את הפיל (דבר גדול) לפול (דבר קטן) ואת הפול (הקטן) הופכים לפיל (גדול), ולמסקנה ההלכתית לא מגיעים. יש אמנם הרבה שכל, אך חסרה הענוה, החתירה לרצון העליון.
שבט אשר היה במרכז מחנה דן, הוא מגדל את בניו על משמעת ברזל ("ברזל ונחושת מנעליך") וקבלת עול. לא כל דבר חייבים להבין, אפשר גם לעבוד את ה' בלי להבין - בקבלת עול.
וזה בדיוק מה שרש"י מלמד אותנו שלמרות ש"איני יודע מה מלמדנו" למרות שאני לא יודע, ממשיכים הלאה…
הקבלת עול מולידה מסירות נפש, כי כאשר מתרגלים לעשות גם בלי להבין אפשר לצעוד בעבודת ה' עד דביקות מוחלטת ולא רציונאלית - מסירות נפש.
באנו זה עתה מחג של שמן, הוא זה שמוליד את האור, הוא זה שהגיע כתוצאה ממסירות נפשם של החשמונאים (חשי השמן).
המסירות נפש היא התגלות הרובד הכי עמוק בנשמה, "יחידה ליחדך". זהו השמן (החלק הכי עמוק/עליון) שבנשמה.
בעל התניא מבאר (פרק ג) ש"חכמה" אותיות כ"ח מ"ה, ה"כח" של "מה". "מה" מסמל את הביטול והענוה, ובתוכה שורה הנשמה. לכן "השוטה מאבד את "מה" שנותנים לו", השוטה זהו המתהלך בגדולות הלוגיקה השכלית שלו ומאבד את הענוה - מה - שלו. מחנה דן על שלל אגפיו (אשר ונפתלי),בהיותו מאסף לכל המחנות, תפקידו להחזיר את האבידות של החוכמולגים שבעם ישראל, שאיבדו את ה"מה" שלהם.
ובזה שבט אשר הצטיין, "טובל בשמן רגלו" הרגל הקבלת עול - טובלת בתוך השמן העמוק השמנוני הצף והנעלה. אשר השכיל לשלב את עומק החכמה (שמן - פנימיות התורה) עם קבלת עול.
כשמחנכים ילדים בדרך זו, יש ברכה בחינוך הילדים. וזוהי ברכת משה "ברוך מבנים אשר", ילדים מחונכים ששילבו בחינוכם את עומק החכמה מתוך ענוה וקבלת עול.
זוהי גם הבטחת ישעיהו הנביא בחזונו, "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" הזית הזה כשכותשים אותו יוצא שמנו, ובגאולה הרגל תתעלה למעלת השמן והחכמה, הרגל תעמוד על הר הזיתים.
"מאשר שמנה לחמו" השמן הוא "לחם חוקם", לכן "הוא יתן מעדני מלך" זהו המעדן הכי גדול למלך מלכי המלכים, ששמח ומתענג מעבודתו (בדגש על אופן עבודתו - שילוב בין שני הקצוות הרגל והראש) של הנברא החתון.
בגאולה האמיתית והשלימה התענוג יהיה מושלם, אז הרגל תעמוד על הר השמן, אך כבר עתה - ברגע הגלות האחרונים, ואם תרצו בניצני הגאולה - אפשרו לנו לטעום מהשמן שבתורה, תורת החסידות.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com