חלוקת התפקידים הכלכלית של ברכות יעקב

בתוך ברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי משורטטת מפה של הפעילות הכלכלית העתידית של שבטי ישראל.
יהודה מבורך ביבול עתיר של גפן (על פי רש״י: שתהיה ארצו ״מושכת יין כמעין״) ושל חלב ( עפ״י רש״י: ״שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן״). יששכר ב״ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות״ (רש״י). אשר מבורך ביבול זית רב (עפ״י רש״י: שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין).

בנוסף לחקלאות, שבטים אחרים ממלאים תפקידים כלכליים חשובים אחרים: זבולון אמון על מסחר ימי בינלאומי (עפ״י רש״י: הוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, דהיינו מסחר). כל המערכת הזו מאפשרת לשבטים אחרים גם לעסוק בפעילות חיונית שאיננה כלכלית, כמו לימוד (יששכר), צבא וכו׳.

מדוע ראוי שכל שבט יבורך ויתמחה בגידול אחר (גפן, זית, וכו׳)? ואפילו ששבטים מסוימים יתרכזו בפעילות שאיננה חקלאית כלל ויזונו ממזון המגודל על ידי אחיהם? מדוע שכל שבט לא יבורך ביבול טוב של כל מיני הגידולים גם יחד כדי שיוכל להיות תלוי למחיתו אך ורק בעצמו ובאדמתו?

חלוקת התפקידים הזו מלמדת אותנו שני שיעורים.

השיעור הראשון הוא שראוי כנראה לגדל בכל מקום רק את הגידולים שמתאימים לו באופן טבעי, במקום לנסות ולגדל גידולים אשר אינם בהכרח מתאימים לאדמה ולאקלים המקומי. זהו איננו המצב כיום. במקומות רבים בעולם הוחלפו גידולים מסורתיים בגידולים אחרים כדי להיענות להעדפותיהם המשתנות של הצרכנים המקומיים, או כדי לספק למדינה מסוימת עצמאות תזונתית. לעתים קרובות לשינויים כאלה יש נזקים סביבתיים או תזונתיים גדולים. למשל, באיזורים רבים בעולם שהם יבשים יחסית, מגדלים כיום דגנים כגון אורז אשר דורשים מים רבים, במקום את הדגנים המסורתיים כגון דוחן, שהם מזינים ובריאים יותר ואינם זקוקים להשקיה. התוצאה היא דילול מהיר של מאגרי מים יקרים בד בבד עם נזק בריאותי נרחב.

השיעור השני הוא חשיבותה של ״ההתמחות״ או ״ההתמקצעות״ (Specialization), שהיא מאבני היסוד של הכלכלה המודרנית. על פי התיאוריה הכלכלית, התרכזות של כל יצרן, בין אם ברמת המשק, האיזור או המדינה, בייצור אותם מוצרים שבהם יש ליצרן הזה יתרון מובנה, מובילה להתייעלות ולתפוקה גבוהה יותר של המערכת כולה. זה כולל גם תיעדוף של פעילות לא חקלאית כאשר היא רווחית יותר, כמו ייצור תעשייתי או ניהול מסחר בינלאומי באיזורי חוף. אין משמעות הדבר שבכל מקום האוכלוסיה תצרוך בעיקר את מה שהיא מייצרת. להיפך, כלכלנים מדגישים את ההפרדה בין הייצור לבין הצריכה. מסחר בין יצרנים מומחים מאפשר, בסופו של דבר, לכולם לצרוך יותר, שכן המערכת מפיקה יותר.

יש הטוענים כנגד גישה זו שהיא חושפת יצרנים שונים לסיכונים הקשורים בחוסר עצמאות כלכלית. יש גם רבים הטוענים שמבחינה סביבתית עדיף להימנע משינוע סחורות ברחבי העולם בשל הזיהום הכרוך בכך, ויש תנועה שלמה הדוגלת בצריכה של מזון מקומי (“Local Food”). אבל העובדה היא שמכל פליטות גזי החממה על ידי מערכת המזון העולמית, רק אחוזים בודדים נובעים משינוע המזון בין מדינות. עיקר הזיהום נובע מהמרת שטחים טבעיים לשטחים חקלאיים ומשיטות הגידול עצמן (כולל התשומות הכימיות). והזיהום הזה גדול יותר עבור גידולים שמגודלים בסביבה שאינה מתאימה להם, כלומר שאיננה הסביבה הטבעית שלהם, שכן גידול כזה דורש ״פיצוי״ דרך תשומות של מים, דשנים והדברה. לכן, כלל לא ברור שעקרון הייצור המקומי הוא עדיף סביבתית, וכנראה שבמקרים רבים ההיפך הוא הנכון.

אכן, ההתמחות הכלכלית שאותה הורה יעקב אבינו לשבטי ישראל רק העמיקה רבות מאז ימי התורה והיא חלק בלתי נפרד מהכלכלה הגלובלית של ימינו.