בפרשתנו נאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת והובא אל הכהן".
"אדם" הוא תואר מכובד, ישנם עוד תוארים פשוטים איש גבר אנוש. בפרשת נגעים התורה בחרה בתואר הנעלה והמכובד "אדם".
וצריך להבין זאת.
הרי בעוון לשון הרע באים נגעים, ולמה יתארו את ה"אדם" הזה שדיבר לשון הרע בתואר "אדם"?
או בסגנון אחר: אם הוא "אדם" כ"כ נעלה, כיצד יתכן שידבר לשון הרע ויהיה בו נגע צרעת?
להבין זאת נפנה קצת למשמעות הפסיכולוגית של "לשון הרע". מה גורם לאדם לדבר סרה על חבירו?
ברור שישנן כמה סיבות, חלקן טובות. והרבה פעמים הטוב והרע מעורבים זה בזה.
הדוגמא הקלאסית של לשון הרע היא כאשר האדם רוצה לבטא את חשיבותו ומעלתו ולכן הוא מנמיך את חבירו כך הוא יוצג כאדם חשוב יותר.
זה אמנם רע, אך יש בזה מימד חיובי.
לדוגמא: כאשר "אדם" רוצה לבטא את חשיבות ומעלת לימוד התורה שלו הוא ידבר סרה על פלוני שעזב את הכולל. כאשר ירצה לבטא את מעלת וחשיבות "אהבת ישראל" הוא ידבר סרה על אלמוני שדואג לפלג ולסכסך ולדבר לשון הרע… (עד כמה שזה מעורר גיחוך, הרי כך אנשים נוהגים) וכן הלאה.
כפי שצויין, הטוב והרע מעורבבים.
הנה דוגמא קלאסית של הוצאת דיבה שהגיעה ממניע אידיאולוגי צרוף וטהור ללא שמץ של גאוה.
מרים הנביאה זו שדירבנה את אביה (עמרם) להחזיר את אימהּ באומרה "עתידה אימי שתלד בן שיושיע את ישראל" ואח"כ דאגה לו כאשר הושלך ליאור.
היא הולכת ומספרת לאהרן שלמשה אין "שלום בית" הוא פרש מאשתו…
היא כמובן טעתה (היא חשבה שפרש מעצמו, ללא ציווי ה'. וגם טעתה בזה שהשוותה את נבואתה ונבואת אהרן לנבואת משה) ועשתה זאת לא בשביל לפגוע במשה אלא מרחמים על גיסתה. ויש כאן אפילו מניע אידיאולוגי, מצות פרו ורבו. מרים עשתה לעצמה קל וחומר, אם אביה החזיר את אמהּ ונולד משה רבינו, אם משה יחזיר אשתו מי יודע מה יכול לצאת מזה?! כל ילד יהודי נוסף הוא פוטנציאל אדיר.
ולמרות שברור לנו שהמניע היה אידואלוגי לחלוטין, וללא שום כוונה זדונית. שהרי משה נולד בזכות מרים וגם דאגה לו אחרי שנולד, ובטח לא נחשוד במרים לאחרי כל מה שעשתה עבורו, שתרצה לפגוע בו. ובכל זאת מרים נענשה, מכאן יוצא שבלשון הרע יש משהו בעייתי בעצם הדיבור גם אם מניעיו טובים.
נסביר זאת קצת יותר:
יש לשון הרע שנולד מתוך מדות רעות, ויש לשון הרע שנולד מתוך מדות טובות. התורה אסרה את שניהם, את זה כמו את זה.
למה?
ישנו ווארט חסידי:
"האמנתי כי אדבר" - ע"י שמדברים באמונה מתווסף באמונה - "האמנתי" זה "כי" בגלל ש"אדבר" בעניני אמונה.
כך בענייננו:
הדיבור עצמו, גם אם מניעיו טובים הוא מוליד רע. כלומר: יש לשון הרע שנולד מתוך מדות רעות, אך גם לשון הרע שנולד מתוך כוונות טובות הוא עלול להוליד רע.
ביאור הדברים:
בכל אדם יש "טוב הצפון בקרבו" ו"רע הנעלם בתוך תוכו". הדיבור מבטא את האדם, דיבור טוב מגלה את הטוב הצפון בתוכו, דיבור רע מגלה את הרע הנעלם בקרבו.
וזה מה שהתורה מלמדת אותנו, בתחילה ה"אדם" הוא נעלה ביותר. הוא "אדם" רם מעלה, נגע הצרעת לא נוגע בו. הוא רק נוגע בקירות ביתו, זה ממש רחוק ממנו. אך כאשר הוא מדבר רע הנגע מתפשט ונוגע גם בבגדיו, ואם ימשיך זה יגע גם בעור בשרו.
והוא עדיין יכול להיות "אדם" כאשר הוא יספר לכולם על כוונותיו הטובות, אך הרע ימשיך להתפשט ולהתגלות ע"י דיבוריו הלא טובים.
והתיקון לזה הוא "דיבורים טובים".
זוהי אחת מן הסיבות שלוקחים את המצורע אל הכהן, הוא "איש החסד" שמברך את עם ישראל ב"אהבה". כדי לומר ליהודי "טמא אתה" צריך קודם כל הרבה אהבה, דווקא הכהן המברך הוא זה שיכול לומר ליהודי "טמא אתה", הוא זה שיצליח להמשיך את הטהרה ולומר לו "טהור אתה".
(מבוסס על שיחת קודש של הרבי מליובאוויטש מפרשת תזריע תשמ"א)
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com