פרשתנו פותחת במילים "ויקרא אל משה", האל"ף של "ויקרא" קטנה היא - אל"ף זעירא. ואמנם קטנה היא האל"ף בגודלה, אך קטנותה היא היא גדולתה.
אך כדי להבין את גודל גדולתה והוד רוממותה עלינו לחזור אל ההתחלה.
נמצאים אנו בשבת "פרשת ויקרא", ימים שבין פורים לפסח, וע"פ דברי הגמרא "מיסמך גאולה לגאולה". גם נמצאים אנו בימי בחירות שהתברכנו בהם לאחרונה, בלי עין הרע, עד מאה ועשרים… ואם בבחירות עסקינן שומה עלינו לחזור אל הבחירה הראשונה והטבעית, או ליתר דיוק: הבחירה העל טבעית, "אתה בחרתנו מכל העמים".
ובכן, בשנת ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם - בדיוק לפני 3,333 שנים - החל מסע הגאולה. בראש חודש ניסן נגלה ה' למשה וציוה לקחת בעשור לחודש שה לבית. "ושחטו הפסח". ו"נעליכם ברגלכם ומקלכם בידכם". ויוצאים ממצרים. ומקבלים את התורה המתחילה באות אל"ף - "אנכי ה' אלקיך".
בשו"ע כתוב שכאשר אומרים אנו בתפלה, בברכת "אבינו אב הרחמן", "ובנו בחרת מכל עם ולשון" עלינו לכוין ולזכור את מעמד הר סיני.
מהי בעצם משמעות הבחירה?
מבאר בעל התניא:
ה' החליט שאנו "עם ישראל" נהיה "עם קרובו" - לא בגלל חכמתנו, ולא בגלל גבורתנו או חסידותנו וכו'. ה' החליט שנהיה "עם קרובו" ללא שום סיבה - סתם ככה.
ה' בחר בנו למרות היותנו עם עבדים חלש, ולמרות שהיו שקועים במ"ט שערי… ולמרות שמדובר ב"עם קשה עורף"… למה? ככה! ועל זה דרשו דורשי מליצות "אשרי העם שככה לו".
ה"ככה" הזה, זה דרגת הקשר הכי חזקה שיש, שאיננה ניתנת לפירוד וניתוק. הרי אילו הקשר בין שניים מתבסס על יופי או חכמה, חסד או גבורה, (כמו לדוגמא שותפות בין בעל ואשה) הקשר עשוי להתפרק, מיד כאשר תתבטל הסיבה, כמאמר המשנה דאבות "בטל דבר בטילה אהבה".
אך כאשר הקשר הוא קשר עצמי וללא סיבה, אין דרך לנתק אותו (כמו לדוגמא אבא ובן, ומעניין שאנו עם ישראל נחשבים גם "בנים" וגם "אשה". ואכמ"ל).
לתוספת ביאור:
כאשר מכריחים אדם בכוח הזרוע לעשות היפך רצונו, זה לא בחירה. כך כאשר משכנעים אדם לעשות היפך רצונו, גם זה לא בחירה. במילים אחרות: כפייה כוחנית היא שעבוד כוח המעשה שבאדם, שכנוע הוא כפיית הכוח המעשי שבאדם באמצעות כפייה עמוקה יותר והיא כפיית השכל.
זה אמנם קצת נשמע מגוחך לשכנע אדם לעשות היפך רצונו, אבל כיום בזמן הינדוס תודעת ההמונים ע"י גופים שונים זה כבר נהיה מובן יותר, לא כל מה שמשכנעים אותנו זה בהכרח מה שאנו רוצים. הרצון הוא משהו פנימי ועמוק בתוככי האדם. לפעמים הוא יוכל גם להשתכנע בכך ולפעמים בעת בלבול הוא לא יהיה מודע לעצמו ולא יוכל להסביר לעצמו מה הוא רוצה ולמה הוא רוצה, ועד שבמצבי קיצון הוא אפילו יוכל לעשות היפך רצון עצמו.
כמובן שצריך לסייג את הדברים:
לא כל מה שעושה האדם באמצעות הבנה שכלית פירושו כפייה. אכן הרבה פעמים האדם עושה דברים מתוך הכרה שכלית בטוב הענין, וזה מקביל לרצוהו הפנימי. אבל חשוב לזכור שהבנה שכלית היא לא תמיד ערובה לכך שזהו רצון האדם הפנימי. הרבה פעמים זה שטיפת מוח.
ובחזרה לענין:
הקשר הנצחי וה"ככה" הזה, החל ביציאת מצרים ונשלם (נחתם) במתן תורה.
כאשר בני ישראל עמדו על ים סוף מדת הדין קיטרגה "הללו עובדי עבודה זרה והללו…" למה אלו טובעים בים ואלו יוצאים לחיים?
כך גם בחג הפורים שממנו אנו באים והולכים, הרי בני ישראל שבאותו הדור עבדו לצלם של נבוכדנצר, ונהנו מסעודתו של הרשע… ובכן, מה טוב בעם ישראל יותר מהמן הרשע?
המשנה ברורה מציין שהגימט' "ארור המן" (502) היא כמו הגימט' של "ברוך מרדכי", ושמחת פורים צריכה להביא את האדם לשכרות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
הרבי מליובאוויטש תמה:
כיצד יתכן הדבר? הרי גימט' מסמלת על שיוויון מסויים, וכי יעלה על הדעת שהמן ומרדכי שווים?
ועוד דיוק: לפי דברי המשנה ברורה שהמן ומרדכי שווים (ע"פ חישוב מספרי/הגיוני), היה צריך לומר שצריך להשתכר עד דלא ידע (לחשב בהיגיון) שארור המן כמו ברוך מרדכי? אך מהניסוח של חז"ל עולה שיש הבדל בין מרדכי להמן, והשכרות צריכה להביא את האדם למצב שבו הוא לא יודע מה (ההבדל) ביניהם?
אלא מבאר הרבי את עומק הענין:
מצד האמת המן ומרדכי שוים לפני ה', ע"ד מה שכתוב "אח עשו ליעקב" שניהם שוים, שניהם בני רבקה ויצחק. ולמרות זאת ממשיך הפסוק "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", זהו עומק הבחירה.
השכרות של פורים אמורה להביא אותנו לצאת מן הדעת ולהגיע להכרה שלמרות היותנו בעולם גשמי, ולמרות שבחיצוניות אנו דומים לגויי הארצות ו"לא ידע (מה ההבדל) בין ארור הבן לברוך מרדכי" ויחד עם זאת אנו העם הנבחר. למה? ככה!
לאחר שמצאנו את חוט השני המקשר אותנו להקב"ה בקשר נצחי ואיתן, בל ימוט לעולם ועד. חוט שני העובר הן בפורים והן בפסח, מעתה נחזור אל האל"ף הקטנה והענקית של "ויקרא".
רש"י מציין בריש פרשתנו שאצל נביאי אומות העולם כתוב "ויקר אלוקים אל בלעם", "ויקר" (ללא אל"ף) מסמל על מקריות (ארעיות), וטומאת קרי. אך אצל נביאי ישראל נאמר "ויקרא אל משה" זה לשון של חיבה.
לולי האל"ף של "ויקרא" משה הוא כמו בלעם, האל"ף הקטנה הזו היא שעושה את ההבדל. היא האל"ף המסמלת את הקב"ה "אלופו של עולם" (כשם האל"ף היא ראשית האותיות כך הקב"ה מעיד על עצמו "אני ראשון"), היא האל"ף של "אנכי ה' אלקיך".
משה רבינו להיותו "ענו מכל האדם" אכן רצה לכתוב "ויקר" ללא אל"ף, זאת לפי ההתבוננות בדרגת האדם לפני שהקב"ה בחר בו, שאז אכן "מי אני ומה אני", אז משה משתווה לבלעם. ה' ציוה אותו להוסיף אל"ף, וכדי שלא יבחינו הוא הוסיף אותה בקטן.
ועל זה נאמר: "יחי ההבדל הקטן".
ההוראה מכל האמור היא:
כשם שהקב"ה "בחר בנו" וקשר את עצמו אלינו בקשר עצמי - ללא סיבה - כך עלינו לדבוק בו למעלה מטעם ודעת.
ועוד מילה על הבחירות:
הוא בחר בנו, אנו בוחרים בו.
אחד הביטויים לבחירה בימינו זה בחירה בקלפי, ככל שתגדל הנציגות של שומרי המצוה והמסורה, כך תגדל ההכרה בקרב יהודי ארץ ישראל שאנו ה"עם הנבחר".
מורגש בחלל האויר מין שאננות כזו, מין יצר נקמה בעסקנים החרדים. מי שכועס ולא רוצה להצביע לפלוני שיצביע לאלמוני, ואם גם אלמוני לא טוב שיצביע לפלמוני, ובמקרה הכי גרוע יעשה גורל.
"אשרינו.. ומה נעים גורלינו"
"אשרי העם שככה לו"
שבת שלום
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com