כמה פעמים קרה לך, שהרגשת כבר נקי וטהור כל כך? כמה פעמים הרגשת את ההרגשה הנפלאה הזאת של מתיקות וערבות התורה? כמה פעמים הרגשת בעננים?
ומה קרה אחר כך, קבוע?
בום! נחיתה. שלא לומר, התרסקות...
שוב התחרות, שוב השנאה, שוב הכעס, שוב הבלבולים, השקרים, הניסיונות, המאבקים האינסופיים...
ואז אתה שואל את עצמך: מה היה פה? האורות שהרגשתי היו סתם "עבודה בעיניים"? האם לעולם לא אגיע לפסגה? תמיד אני אחזור לג'יפה? למה אי אפשר להיות תמיד בשמחה, תמיד בטוב, תמיד באורות?
בני ישראל קיבלו את התורה. הם התעלו במעמד הר סיני לשמי מרום, הם ראו את הקב"ה עין בעין, כל החולים הבריאו, כולם אמרו "נעשה ונשמע"... שיא השיאים של קדושה ורוממות. אורות הכי גבוהים שאפשר...
וכעת, אחרי מעמד כה נשגב, שבני ישראל התעלו לשמי שמיים והשיגו את ההשגות הרוחניות הכי גבוהות בתולדות עולם, הקב"ה אינו מלמד אותם את העניינים הטמירים והעמוקים ביותר שבתורה, אלא דווקא בוחר ללמד אותם את פרשת משפטים, הדנה בסיטואציות סוּפּר פשוטות, התרחשויות טריוויאליות מחיי היום יום, שלא לומר – נמוכות ממש... גניבות, מכות, הלוואות, קללות, מריבות...
מה הולך פה?!
מה קשורים הדיבורים הגשמיים האלו לדרגות העליונות של בני ישראל אז?!
בא בעל התניא הקדוש ומחדש כאן דבר עצום: "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". תכלית ביאתו של האדם לעולם – לרדת לתוך עולם שכולו חומריות: אוכל, שתייה, פרנסה, כבוד, מה לא?! ומשם, דווקא משם, מכל עניני העולם הזה, תאוותיו וניסיונותיו – להתקדש. למצוא את השם יתברך ולהידבק בו.
איך?
עם התורה הקדושה.
קיבלתם את התורה לא בשביל לרחף על כנפי הקדושה. לא בשביל לפגוש מלאכים.
קיבלתם את התורה כדי לחיות. כדי להשתמש בכל העולם הזה עם כל הגשמיות שבו ולהעלות אותו – מהחול אל הקודש.
לפי זה אפשר להבין, למה הנושא "הבוער" ביותר להורות לבני ישראל אחרי מעמד הר סיני הוא הנהגת האדם מול סיטואציות חומריות ביותר מחיי היום יום.
כי שם, בתוך הפרות והמריבות וההלוואות... שם נמצא הסטאז' הרציני. לא בבית המדרש.
אומנם השגות רוחניות הן חשובות בוודאי, אבל העיקר זה להכניס את הקב"ה לתוך חיי היום יום שלנו, ושמה למצוא אותו ולנהוג על פיו.
כשאדם נושא ונותן באמונה בעסקיו, ובתוך כל ענייניו הגשמיים עדיין אביו שבשמיים עומד מול עיניו ומנהל אותו – זה גבוה מעל גבוה. זהו עיקר גדול שאין שני לו.
התורה היא לא משהו שצריך לשים בוויטרינה ולהציץ בו מידי פעם. התורה היא תורת חיים. היא באה ללמד אותנו את מציאות הקב"ה, אב הרחמן שכל מעשיו לטובתנו, ולהחדיר בנו את אהבת השם אלינו.
להחדיר לאן?
האם לאותם רגעים בודדים של מה שנקרא "אורות"?!
מובן שלא.
התורה עוזרת לנו להרגיש את האהבה הזאת בתוך כל חלקי חיינו, גם בתוך מעשינו הפשוטים והארציים. לא לשכוח את הקב"ה אף פעם. היא עוזרת לנו לזכור, שלא משנה המצב ולא משנה הסיטואציה, גם בתוך החומר אדם תמיד יכול להתעלות ולהתקדש ולקדש יחד אתו את החומר, על פי התורה, תורת חיים.
הקב"ה בא ללמד את עם ישראל כלל גדול: אומנם אתם עכשיו בדרגה רוחנית עצומה, אבל תדעו, שהתורה אינה שייכת רק לאותם רגעים נעלים ורוחניים, שבהם זה רק אתם ואלוקים, אלא היא רלוונטית תמיד תמיד תמיד, גם במקומות הנמוכים ביותר, גם בעצבות, גם בנפילות הכי גדולות – גם בתוך החומריות הכי חומרית, גם שם התורה שייכת ו"גם שם נמצא השם יתברך" באהבה רבה אלינו.