בתחילת המלחמה הגדולה והאיומה, מלחמת העולם השניה, היה הרבי מליובאוויטש בצרפת. לאחר השנה הראשונה של המלחמה, חמיו - הרבי הקודם - הצליח להשיג עבורו ויזה והוא הגיע לארה"ב.
כחמש שנים לאחר שהסתיימה המלחמה, חמיו - הרבי הקודם - הסתלק לבית עולמו והרבי קיבל את שרביט ההנהגה החבדי"ת.
תיכף ומיד בעלותו על כס הנשיאות החבדי"ת הצהיר הרבי שהוא לא צריך קהל של עשרות אלפי איש שיתגודדו בחצרו, מספיק לו רק מנין בבית הכנסת וכל השאר שייצאו לשליחות ברחבי העולם. מאוסטרליה ועד איטליה ומאטלנטיק עד פסיפיק, "מים עד ים ומנהר עד אפסי הארץ".
אט אט התקבצו ובאו גבירים והחלו לתמוך במוסדות ובפעילות הענפה והקדושה.
באותם הימים, מאורעות ומוראות השואה האיומה היו צרובים בתודעה היהודית. באחד הימים היה 'דינר' (ערב התרמה) מיוחד אליו התאספו הגבירים, והרבי הגיע לשאת דברים.
הרבי דימה את השואה האיומה לתקופת ה"מבול". "מלאה הארץ חמס" העולם מתמלא ברוע אכזרי, "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ואז מגיע ה"מבול", עולם בלוי (מלשון בלאי), עולם מבולבל, מליוני בני אדם מתים במיתות שונות ומשונות.
והנה אנחנו אחר המבול, שרדנו את התופת "אוד מוצל מאש". מה עכשיו?
העולם התרוקן וצריך למלא אותו. במה?
מיד מתחילים לצוץ כפטריות אחר הגשם אג'נדות ואידיאולוגיות שונות ומשונות. הולכים ה"נמרודים" למיניהם ומכריזים "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם". מקימים גורדי שחקים וגשרים, טכנולוגיה מודרנית המבוססת על שכל האדם, בונים מדינה בעשר אצבעות המבוססת על "כוחי ועוצם ידי", ושוכחים חלילה את מציאות הא-ל הגדול והנורא...
בונים ומפתחים אידיאולוגיה פרוגרסיבית מטורפת בשם "דת השוויון", "חיה ותן לחיות" "תנו לחיות לחיות"...
בני האדם כשלו ולא הפיקו את הלקח.
עד שבא עמודו של עולם הוא אברהם אבינו, והחל לפרסם האמונה "לקרוא בשם ה'".
מה שעלינו להפיק מן המבול, שהאדם ק-ט-ן והאלוקים ג-ד-ו-ל. לחזק ולהתחזק בערכי האמונה הצדק והיושר כפי שהם מוארים בתורה כי "נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר".
אף אנו בתקופת הקורונה, תקופה מבולבלת זו המשנה סדרי עולם, עלינו לזכור להיזכר ולהזכיר, להחדיר לתודעה ולהדריך המחשבה:
יש בורא לעולם! יש בעל הבית לבירה זו!
"הוא עשנו ולו אנחנו"!
לע"נ אבי מורי הרה"ח ר' אליהו בר' אשר ז"ל, הריני כפרת משכבו.