משה רבינו ממשיך את "נאומו האחרון" לבני ישראל, וכך הוא אומר להם (ח.ג.): "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" ובהמשך מתאר משה לבני ישראל את כניסתם לארץ המובטחת "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה.. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם.. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
"ואכלת ושבעת וברכת" מכאן לברכת המזון מן התורה.
השאלה המתבקשת היא:
וכי חסר לה' משהו שהוא זקוק לברכה?
ועוד, האם אנחנו הקטנים יכולים לברך את הא-ל הגדול הגיבור והנורא? נוהג שבעולם הגדול מברך את הקטן (גם בתורה מצאנו ראינו שהקב"ה "הגדול הגיבור והנורא", מברך את בני האדם נח אברהם יצחק ויעקב) וכאן לפתע מתהפכים היוצרות, הקטן (יהודי) מברך את הגדול (ה').
מה העניין בזה?
בברכת המזון מברכים אנו שלושה ברכות (וברכה רביעית שתיקנו ביבנה), ברכת "הזן", ברכת "הארץ" וברכת "בונה ירושלים".
וכך דורשת הגמרא (ברכות מח ע"ב): "וברכת - זו ברכת הזן. על הארץ - זו ברכת הארץ. הטובה - זו בונה ירושלים. הרי לנו שלושה ברכות בברכת המזון.
שומה עלינו להבין מה עניינם? ולמה לא מספיק ברכה אחת? גם אם רוצים לכלול כמה פרטים בברכת המזון אפשר לברך "ברכה אחת מעין שלוש".
הגמרא מבארת שברכת "הזן", קשורה לירידת ה"מן". משה תיקן להם ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ומשנכנסו לארץ תיקן יהושע את ברכת הארץ.
ומקשה בעל התניא קושיא חזקה עד מאוד:
ברכת ה"זן" קשורה לירידת ה"מן", והרי לא יורד לנו מן, אז למה אנו מברכים ברכה זו?
ובכן, נשים לב שברכת הזן היא ברכה נסתרת, וברכת הארץ היא ברכה מגולה.
כלומר:
בברכת הזן אנו פונים לה' בלשון נסתר "הזן את העולם", מי הוא הזן? כמובן שה'. אך בברכה זו לא פונים להקב"ה כאל מישהו נוכח אלא מתייחסים להקב"ה כאל "נעלם" (בל' נסתר), הזן את העולם בטובו... הוא (נסתר) נותן לחם... בעבור שמו הגדול... כי הוא א-ל זן...
בברכת הארץ פונים אנו לה' בלשון נוכח "נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת.. שהוצאתנו... חתמת בבשרנו חוקיך שלמדתנו.. הודעתנו.. שאתה זן ומפרנס...
ללמדך - מבאר בעל התניא - שהקב"ה מאיר ומתגלה רק בברכה השניה של ברכת המזון, בברכה הראשונה הקב"ה עדין נסתר ונעלם.
מאי האי?
הקב"ה מרומם ונשגב מן העולם, "אין ערוך לך ה' אלקינו", ולכן אין לנו היכולת לפנות לה' בלשון נוכח וגלוי, הוא נסתר טמיר ומכוסה מאיתנו.
דרגה זו מכונה בחסידות ובקבלה "סובב כל עלמין, וכנגד זה ברכת הזן.
אך יחד עם זאת, הקב"ה צמצם עצמו כביכול, כדי שנוכל אנחנו - בני האדם הקטנים - להתחבר אליו. לכן ה' התגלה בעולם ברובד נמוך שאנו יכולים להשיג, וכך נוכל גם אנו הקטנים להתפלל אליו ולהודות לו. דרגה זו מכונה בחסידות ובקבלה "ממלא כל עלמין, וכנגדה ברכת הארץ.
ליתר פירוט:
אנו מכירים את הלחם הצומח מן האדמה, עליו אנו מברכים "המוציא לחם מן הארץ".
בני ישראל במדבר פגשו את ה"מן", "מן" זהו מין מאכל אלוקי שכזה, מן האדמה איננו צומח, גם פסולת אין בו, בני ישראל במדבר ברכו עליו "המוציא לחם מן השמים".
בשבת קודש שמים אנו על השולחן שתי חלות ("לחם משנה") שני לחמים אלו מכוונים כנגד שני סוגי הלחם: לחם מן הארץ ולחם מן השמים.
הלחם השמיימי מביא את האדם להכרה אלוקית נשגבת, בני ישראל קלטו באופן מוחשי שמקור חיות העולם היא לא טבעית, יש בורא לעולם, הוא הבוס' הוא מחליט ממה יחיה האדם.
אי אפשר לתפוס את ערכו של הקב"ה, אך אפשר לחוש אותו, את ה"אין ערוך" שלו לגבינו. לדרגה זו זכו בני ישראל במדבר בעת שאכלו את המן. לכן משה תיקן להם את ברכת הזן, ברכה נסתרת שכזו, לסמל את החוסר הבנה, חוסר היגיון, חוסר השגה באור האלוקי "הטמיר - הנסתר - והנעלם" המחיה את האדם.
בבואם לארץ נעצר השפע המוזר הזה, מעתה בני ישראל מתכווצים לממדים טבעיים. בהתבוננות נכונה אנו עשויים להבין איך שהלחם מן הארץ לא המציא את עצמו, יש בורא לעולם שהוא הוא "המוציא לחם מן הארץ". הוא ברא את העולם הטבעי, גם הטבע מקורו באלקות. זוהי ברכת הארץ שתיקן להם יהושע.
ברכה זו השניה - ברכת הארץ - קשה היא מברכה ראשונה - ברכת הזן. כשהיו במדבר ראו מיד את הפלא הבלתי נתפס ומיד הכירו את הבוס' הגדול. אך בבואם לארץ נושבת נראה העולם מתנהל על פי טבע ככל גויי הארצות עובדי האלילים למיניהם אלילי הכסף והזהב אלילי הכוח והרייטינג, כשנמצאים בתוך המעגל הטבעי הזה, מין שגרה שוחקת, קשה מאוד לצאת מן המעגל הזה ולראות את הבוס' העליון, המושך בחוטים מלמעלה באופן נסתר.
ובדיוק לשם זה נועדנו אנו, בני ישראל, לברך (ברכה מלשון המשכה, המשכת שפע) ולהמשיך את הקב"ה אל העולם השפל.
בעולם השפל והנמוך, עולם שהוא ג'ונגל, עולם של יצרים וקנאה כסף וכבוד כוח ושררה וכו' וכו' וכו', בעולם זה הקב"ה "נעלם".
אנו - בני ישראל - תפקידנו לברך ולגלות ולהמשיך את הקב"ה בעולם. ובשני מישורים:
המישור האחד - ההכרה שגם הטבע הוא מאיתו יתברך.
המישור השני - הקב"ה מרומם "אין קץ" מן הטבע.
אלו הן שני הלחמים מן הארץ ומן השמים.
גם האדם שהגיע להכרה שהלחם מן הארץ מגיע מן הבוס' העליון, עשוי הוא לחשוב שהקב"ה הוא כוח בטבע, אמונה כזו לא רק שהיא איננה נכונה, היא גם לא תשרוד. כדי שהאמונה תשרוד לנצח צריך לחבר אותה אל הנצח, צריך להבין שהקב"ה הוא "נצח סלה ועד' הוא משהו אין סופי ואין ערוך.
לכן, גם אם אמנם אין לנו "מן", עדין זוכרים אנו אותו, ה"מן" נשאר למשמרת בקודש הקודשים, ומשם נצרב לנו בתודעה שהקב"ה הוא אין סופי, הקב"ה אמנם ברא את הטבע אך הוא נשגב ונבדל ממנו, הוא אינו מוגבל בהנהגת הטבע.
ה"מן" פרץ לתודעתנו בראשית הויתנו, מאז היינו לעם, עת יצאנו ממצרים. אפשר לומר שהסיפתח של העם היהודי הוא ה"מן". ההכרה באין סופיות של הקב"ה. לכן אנו מברכים - קודם כל - ברכת ה"זן" שמשה תיקן על ה"מן". כי גם אם אמנם אין לנו "מן" לאכול, אבל תודעת ה"מן" עדין בקרבנו "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
לסיכום: שני הלחמים - מן השמים ומן הארץ - הם שני מיני תודעה, הראשונה מכירה בסמכות הא-ל בורא הטבע, השניה מכירה את האין סופיות שלו. כנגדם תיקנו שתי ברכות: משה ברכת הזן על המן, ויהושע ברכת הארץ על הלחם מן הארץ.
(ומה עם ברכת "בונה ירושלים"? זה כבר רובד ועומק אחר לחלוטין. ואכמ"ל)
שני תודעות אלו יוצרות שני רמות בביטול האדם לאלוקיו ובקשר אליו: א. ביטול מוחלט המכונה ביטול במציאות - האדם אינו מרגיש את מציאותו כלל. ב. ביטול שאינו מוחלט המכונה ביטול היש - האדם מרגיש את מציאותו אך הוא מכפיף עצמו למרות הא-ל.
נ.ב.
למיטיבי לכת
האדם הזה אשר חש את מציאותו הטבעית, ויחד עם זאת הוא מבין שהקב"ה הוא אין סופי. אדם זה לא יבין כיצד הוא הקטן יתחבר לבוס' העליון "הגדול הגיבור והנורא".
נסביר את השאלה באמצעות דוגמא: וכי יעלה על הדעת שמיליון נמלים ימליכו אדם עליהם? הרי אין ערוך האדם לנמלה... ובבואנו להמליך עלינו את הקב"ה ולהודות לו ה"אין ערוך" מתעצם עוד יותר, שהרי אנו והנמלים למרות הפער בינינו בכ"ז שנינו מהלכים על אותו כדור ארץ הנמלה יכולה לעקוץ אדם, האדם יכול להרוג נמלה. אבל הקב"ה והאדם הם באין ערוך מוחלט.
אז איך יכול האדם הגשמי והטבעי, האוכל לחם מן הארץ, להודות ולברך את הקב"ה?
מילא בהיות עם ישראל במדבר אכלו "מן", השיגו את הבלתי מושג, השיגו האין ערוך בין האדם להקב"ה. עצם ההכרה באין סופיות של הקב"ה עצם ההכרה באפסיות העולם השפל היא היא זו שחיברה בני ישראל אל הקב"ה.
אך אנו המגושמים, הנמצאים בארץ הגשמית ובתודעה המגושמת, מה לנו ול"אין סוף"?
לכן פותחת ברכת "נודה לך" בענין ברית מילה "על בריתך שחתמת בבשרנו". וכי מה הקשר בין ברכת המזון לענין ה"ברית מילה"?
אלא "ברית" זהו קשר לא טבעי, קשר לא הגיוני. הקב"ה כרת עימנו "ברית", נכון אמנם שאנו ממש קטנים, נכון אמנם שאין ערוך בינו לבינינו, נכון שהקשר בין האדם השפל לא-ל הגדול והנורא הוא קשר לא טבעי ולא הגיוני.
נכון, ובכל זאת הקב"ה קשר את עצמו אל עם ישראל בקשר נצחי, קשר לא טבעי ולא הגיוני, כי קשר זו הוא מעל הטבע ומעל ההיגיון.
קשר לא רציונאלי זה התחיל בברית המילה של אברהם אבינו "בריתך שחתמת בבשרנו", והמשיך בברית שכרת עמנו ה' בחורב (מעמד הר סיני) "תורתך שלמדתנו".