"אלה הדברים אשר דיבר משה" משה רבינו מוכיח את עם ישראל (ברמז. רש"י) לפני מותו, ובל' חז"ל "יוכיחן משה שאוהבם". הפרשה מתארת מצד אחד את אהבת משה לישראל וכפי שעולה מפסוק ד: "אחרי הכותו את סיחון.. ואת עוג.." ומבאר רש"י שאילו הוכיחן באמצע המדבר היו טוענים כלפיו מי זה בכלל? ומה היטיב לנו? אבל אחרי שכבש את סיחון ועוג זה הזמן הראוי להוכיחם מתוך חיבה.
זהו מנהגו הקדום של אברהם אבינו "ויטע אשל" הוא היה מכניס אורחים ומחלק אוכל חינם (אש"ל ר"ת אכילה שתיה לויה) ועל זה הוא ביסס את הפצת האמונה בא-ל עולם, מי שאוכל חייב להודות לה'. זהו הבסיס הרעיוני של בתי חב"ד "לחלק גשמיות ולקצור רוחניות" (בית חב"ד בגימט' 426 כמנין "ויטע אשל).
כדי להוכיח יהודי, צריך קודם לאהוב אותו ולגלות כלפיו אהבה. כך מסביר הרבי מליובאוויטש גם את ההלכה הקובעת שרק הכהן יכול לפסוק למצורע שהוא טמא ("והובא אל הכהן"). כי רק הכהן - איש החסד - המברך את עם ישראל "באהבה", רק הוא יכול לומר ליהודי "טמא אתה".
אפרופו ההפגנות הסוערות וקריאות גנאי לשוטרים וכו'. לא שייך להוכיח יהודים ולקרבם ליהדות אם אין את הבסיס - הדבק המחבר - "אהבה".
הרבי מליובאוויטש חילק דולרים, במעמד זה הגיעו הרבה פעמים אנשי ממשל ומשטרה וכו'. כל פעם שעברו שוטרים ליד הרבי, הרבי הודה להם על כך שהם שומרים על שלום הציבור.
החלטתי לאמץ מנהג זה וכל פעם שאני רואה שוטרים אני אומר להם כל הכבוד, לא פעם השוטרים ביקשו להניח תפילין ושאלו איפה אפשר לבדוק מזוזות וכו' וכו'.
ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהשוטר שנתקלנו בו באקראי הוא משלנו, הוא בעדנו ולטובתינו, הוא שומר עלינו הוא אח שלנו. אם ניגש עם ההנחה הבסיסית הזו לשוטרים ולכל מי שאינו שומר תורה ומצוות נראה נפלאות, ומאמר החכם מכל האדם "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
גישה זו היא לא רק טקטיקה נכונה כדי לקרב יהודים, גישה זו היא האמת. שהרי בתוך כל יהודי ויהודי שוכנת נשמה, מין ניצוץ אלוקי שכזה, שאם רק יעשו קצת רוח (רוחניות) הוא - הניצוץ - יתלבה יגדל וישתלהב.
כך למדנו מאהרן הכהן (שלפני יומיים - א' מנחם אב - היה יום ההילולא שלו) שהיה הולך ומקרב ליבם של ישראל זה לזה. כשהוא היה הולך לראובן ומספר לו ששמעון רוצה לעשות איתו "שולם" הוא לא היה מבלף, אהרן לא שקרן חלילה, ושיטתו לא הייתה טקטית בלבד. אהרן באהבתו הגדולה לכל יהודי הצליח לגעת בניצוץ היהודי ולהפיח בו רוח חיים.
איפה הוא אהרן הכהן? מי תפקידו ללבות את הניצוץ? מי תפקידו להעמיס רוח (רוחניות) על כלל ישראל?
מי אם לא אנחנו "בני התורה", לנו יש הרבה רוחניות, זכינו ללמוד תורה. לנו אומר הלל הזקן "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
"אוהב את הבריות". מה זה "בריות"? יש הרבה מעלות בבני אדם, יש מעלות רבות במדות ויש מעלות רבות בהיגיון.
"בריות" הם אלו האנשים שאין להם שום מעלה מלבד היותם "בריות" של הקב"ה. יש הרבה שוטרים שלפי ההתנהגות הברוטאלית שלהם נראה שהם מתקרבים לדרגת "בריות" אלו, מדות אין להם, ושכל זה גם לא בהכרח הצד החזק שלהם. וגם כלפיהם אומר הלל הזקן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
עלינו ללכת אל כלל ישראל באהבה ולהעניק להם מאוצרות הרוח שלנו-שלהם, הרי "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", (כך כתוב בסוף ספר "דברים" אותו אנו מתחילים מחר) התורה היא ירושה של כלל ישראל בשווה. אם ישנו ילד הלוקח לעצמו את הירושה מבלי להתחשב באחיו, הרי הוא גזלן, וזה אפילו אם האח לא יודע על קיומה של הירושה או שאינו מכיר ערכה.
באם נשמור את הרוח הזו לעצמינו, הניצוץ השוכן בלב כלל ישראל לא יבער. מתפקידנו לנפוח הרבה רוח אל כלל ישראל, רוח של אהבה משלהבת וכפי שנאמר על תורתינו "תורת חסד" "דרכיה דרכי נעם", ולא חלילה רוח של שנאה מדון ומריבה.