בימים אלו אנו שומעים מצעירים רבים שבעבר חלקם לא הקפידו על תפילה במניין, שתקופת הקורונה עשתה להם טוב, הם התחילו להתפלל במניין, הציניקנים ייחסו את זה לכך שהתפילה הגיע אליהם עד החלון לא נעים לא לקום אליה, אך למתבוננים בעומק הדברים הסוגיה שונה בהחלט, התפילה בחדרי המדרגות ובמרפסות גרמו לצעירים ומבוגרים רבים להקפיד על תפילה בציבור ובמסירות וחוסר נוחות.
סוגיה זו היא מהסוגיות החמורות שבתהליכי הנער התורני והלא ישיבתי, בישיבה שגרת היום המחייבת תפילה מוסדרת ומובנת בסדר יום יש שיאמרו כפוי, לא מאפשר שחרור רגשות עדי עד יבנה בנפשו של הנער החיבור לעבודה שבלב, בדרכים רבות אותם ינחילו לו רבותיו, אך הנער שעבר נתיב, פעמים רבות התוצאה הראשונה זה העדר תפילה בבית הכנסת, ואין מדובר בנוער העוזב את דרך התורה חלילה, הוא צועד בה, אך התפילה קשתה עליו בבית הכנסת. ומדוע?
בתקופה זו בה ששאלת פתיחת בתי הכנסיות עומד על הפרק ודנים בה הלוך ושוב תחת כל עץ רענן, לאחר פסק זמן של תפילה בבתי הכנסת, ראוי להעמיק בשאלה מהו בית הכנסת בכלל? ומהו בית הכנסת עבורנו ועבור הדור הצעיר?
הכבוד הנעלה ביותר שה' מבקש מהאדם הוא: שישמע תמיד בקולו ויהי מוראו עליו כמורא הוריו, היכל התפילה וכל יתר פרטי עבודת ה' כשלעצמם אין להם כל חשיבות בעינו, הם באים רק לדובב את לב היהודי, לעוררו, להזכירו את תפקידו עלי אדמות, לגונן עליו מפני זעזועי החיים ולהקדיש את כל חיו לה', לא לפלל כי אם להתפלל, שיהא אדם מדבר עם עצמו, שיחדש מידי פעם את יחסו הטהור לה', את מהותו ותפקידו, זוהי תכליתם של בתי הכנסת בישראל,
ה' נמצא בכל מקום בו יכבדוהו וידרשוהו כאדון העולם ואבי האנושות, על כן בית הכנסת לא נבנה לה' כי אם לאדם, אם כי שהוא שייך גם לה' כי מטרת הביקור היומיומי בבית הכנסת הוא בכדי קיום עבודת ה', בית הכנסת עוזר לאדם למצוא את עצמו ואז הוא מוצא שם גם את בוראו.
התורה לא ציוותה לבנות בתי כנסת ולעבוד בהם את ה', התורה ציוותה לבנות רק את בית המקדש, עבודת המקדש הייתה כעיין שפת הסימנים שבה הביע ה' את רצונו אל עמו ואל כל יחיד בישראל, בבית המקדש לא היה ניתן לבטא ולהביע את הערצתנו לה', הואיל והכל נעשה בו לפי צורות קבועות מראש, ניתן היה רק להביע את הציות המוחלט לדבר ה', זה היה תפקידם של ההיכל והעבודה אשר נעשתה בו.
בתי הכנסת נועדו לפי צרכי האומה, שיתכנסו בהם יהודים לפני ה' לזכור שם בצוותא את תפקידם המשותף, על ידי תפילה וקריאת התורה בציבור, להתכונן יחד לקראת תפקידם הגדול, וכדי להביע במילים את אשר לימד בית המקדש בסמלים.
ומכיוון שבתי הכנסת ועבודת המקדש הנעשית בהם אינם מהווים את עיקר העיקרים של עבודת הבורא, כי אם רק מקום של כוננות והכשרה לקראת העבודה העיקרית, על כן אין הם המקומות הקדושים ביותר, קדושתם היא משנית לעומת קדושת בתי המדרש שבהם לומדים ומלמדים את התורה הקדושה, כדי לעבוד את ה' ולמלא את רצונו הקדוש בחיינו היומיומיים.
כל עוד לא שכחו אבותינו את עבודת הבורא אחרי עזבם את בית הכנסת, והמשמעת האלוקית פעמה בלבם לאורך היום כולו בחיי המעשה, כל עוד התורה לא הייתה ספר תורה הנעול בארון הקודש בלבד אלא קוננה בתוך הלבבות והבתים של עם ישראל, הרי לא שיבשו אבותינו את חשיבותו של בית הכנסת ולא סילפו את מהותו, הם לא דאגו לרושם החיצוני של בית הכנסת, הם שמחו על שפע הברכה הנובע משם, הם לא עיטרו את בעת הכנסת בהקרבה חיצונית מפארת, אלא הרבו בהקרבה פנימית, תוך כדי מאבק קשה בחיים ובפעולות שקטות של שאיפות גשמיות ורוחניות למען ה' בחיי הפרט, המשפחה והעם, ורק על ידי המאבק הזה בלבד ניכרו לפני ה' כבניו ועבדיו הנאמנים.
הם באו לבית הכנסת לא בשביל לשמוע שירים וקטעי חזנות, אלא לדובב עם ה' ולשמוע את דברו, וכדי לחדש להם את דברי התורה שהם יסוד היסודות של חיי האדם, הם הלכו לבית הכנסת מתוך דחף פנימי, כדי להשתלם שם ברוחניות, לטבול שוב במעיין החיים, לרענן את חיי הרוח ולהפרות את הצמיחה הפנימית, ולכך נקראה התפילה על ידי אבותינו "שיחה" – לשוח בשדה! כל אחד שקד על עצמו להשלים קודם כל את הפעולה הרוחנית הזו אצל עצמו
מילותיו אלו (כמעט במדויק) של הרש"ר הירש בספרו מעגלי השנה על חג מתן תורה, מכניס אותנו עמוק מפתיע וכואב אל האמת הנעדרת גם אצל ציבור שומרי תורה ומצוות, בהמשך מאמרו משווה הרש"ר הירש את אלו שבית הכנסת הוא מקום הוויה בפני עצמו ומעריצים לו קדושה עצמאית לבתי תאטרון, אדם הבא לתאטרון חשוב לו הנוחות ומקום ישיבתו על מנת שיצליח לספק את מבוקשו שזה הצפיה בתאטרון, יהודי הבא לבית הכנסת על מנת להתפלל שם, ולהשאיר שם את עולם התפילה שלו, אין זה שונה מזה.
כאשר אנו רואים יהודי מתפלל לעצמו באמצע היום בשדה או בעיר נשייך אותו ישר לקהילה חסידית כזו או אחרת, אך האמת שהתפילה וה"שיח" עם בורא עולם שאנו מכירים בתורה אצל יצחק אבינו היה על ידי יציאתו לשוח בשדה,
אם בית הכנסת הוא ענין של מקום, קהילה, תפילה והווית שירה וחזנות, או מקום להרצאות שיעורים דרשות וסיפורים, שלא נתפלא אם הדור הצעיר לא ירגיש דחף פנימי לתפילה בבית הכנסת, או יבעט בזה ברגע הראשון שיתאפשר לו, לא הוא אשם בזה... מי שהנער צפה בו כל ימי ילדותו והפנים דרכו להשכיל מהו בית הכנסת , הוא הגורם היחידי למצב זה, לא המוסד שלו, ולא שום דבר אחר.
כאשר ישכיל הנער להבין שבית הכנסת איננו התכנסות קהילתית, אלא מקום לשיח עם עצמו ועם בוראו, מקום לפגוש את העומק שבו ולהעמיק בבוראו, רק אז וככל שיהיה זה חופשי עבורו במחשבתו וממקום של רצון לאותה שיחה, יקבל אצלו בית הכנסת מקום של הערכה ואהבה.
בתקופה זו שבית הכנסת התנייד לחניות, למרפסות, לכותלי הבית, בשעות גמישות, ובקבוצות קטנות, ללא לחץ וקפדנות, לא פלא שהרגישו יהודים רבים ובעיקר בני נוער חיבור אל התפילה! ואולי כי היה זה חוץ לבית הכנסת!
אין בדברים אלו בכדי לתת לגיטימציה לתפילה שלא בבית הכנסת, או חלילה להוריד מן הכיסופים הרבים של עם ישראל לשוב לבתי הכנסת, אך רגע אחד טרם הדריכה על מפתן בית הכנסת נזכור את זעקת הנביאים טרם חורבנות הבתים-
ישעיהו פרק סו א כֹּה, אָמַר יְהוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. ב וְאֶת-כָּל-אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ כָל-אֵלֶּה נְאֻם-יְהוָה; וְאֶל-זֶה אַבִּיט--אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ, וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי.
ירמיהו פרק ז- א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב עֲמֹד, בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה, וְקָרָאתָ שָּׁם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה, לְהִשְׁתַּחֲוֺת, לַיהוָה. {ס} ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין