ניהול זמן – הכרחי בתקופה זו. התכלית - להיות מוכנים וראויים לקבלת התורה
סדנאות וקורסים לניהול, מקדישים לפחות פרק אחד משמעותי בקורס, לנושא קריטי ומהותי בהצלחתו של מנהל - ניהול זמן. מנהל טוב חייב לדעת כיצד לנהל את הזמן העומד לרשותו במהלך היום ולנצלו בצורה מיטבית על מנת להצליח להניע את המערכת שאותה הוא מנהל.
אכן, מנהל שאינו יודע לנהל את זמנו ואת הזמן של העסק או של המנגנון שהוא עומד בראשו, ניצב בפני כישלון צפוי, או חוסר יעילות משמעותי שלו ושל עובדיו. אולם למען האמת, משימה זו של ניהל זמן אינה אמורה להיות נחלת מנהלים בלבד וכל אדם צריך ללמוד את הפרק החשוב של ניהול הזמן.
את משמעות חשיבותו של הזמן, מלמדת אותנו התורה פעמים רבות, אך בפרשת אמור אנו נתקלים במושגי הזמן בהיבטים שונים, החל ממצוות שונות סביב הקורבנות, באיזה מועד יש להקריב את הקרבן, עד מתי הוא נאכל, גילו של הקרבן, מספר הימים מאז לידתו, מיום השמיני והלאה יירצה, בקרבנות יולדת התאריך המדויק מאז הלידה שבה עליה להקריב את קרבנה. ובכל הקרבנות, כמה ימים הוא נאכל וממתי הוא הופך לנותר.
בהמשך הפרשה אנו לומדים על היבט שונה לגמרי של משמעות הזמן – מועדי ישראל לאורך השנה, כולם קצובים בימים, מתי הם חלים ומה נעשה בכל אחד מימים אלו.
המושג – מועד, משמעותו זמן, והתורה מלמד אותנו להתייחס לזמן בכל נושא וכמעט בכל המצוות, יום ולילה, שעות התפילה, שחר ובין הערביים, וכך מצוות רבות ואולי אף ברובן של המצוות ישנו היבט של זמן ומועד, הן מבחינת מועדו בימות השנה, ולאחר מכן, היקף זמן מצוותו - יום או לילה, יום או יומיים או חודש, ועד לשעות ספציפיות, בוקר צהריים וערב.
בפרטי המצוות אנו מוצאים משמעויות דקות יותר של זמן, כדי אכילת פרס במצוות אכילה, ודקדוקי זמן לפרטי פרטים של שעות ודקות שעליהם יש להקפיד כדי לקיים כראוי את המצווה.
תהיה מנהל, אתה בעל הבית!
אדם שאינו בעלים מוחלט על הזמן ואינו שולט עליו, מאבד את ימיו לריק.
ניצול כל יום, שעה ודקה למען מטרות שהציב אדם לעצמן, הן קריטיות למימוש שאיפותיו עלי אדמות. מי שאינו מנהל את זמנו, משחית את ימיו ומי שהוא בעלים על זמנו ושולט עליו הרי הוא מנצל היטב את ימיו ויכול להגיע להישגים נפלאים וכבירים.
שמעתי מאחד מגודלי ישראל שהיה אומר - שהדבר שהוא אהב יותר מכל זה 'שעון ומפתח', וביאר שכאשר הוא מצויד בשעון ובמפתח אפשר להינעל בחדר ללא הפרעה, לעסוק בתורה ולמדוד את הזמן כדי לדעת כמה ילמד בעיון, בהלכה, ולנהל את סדר לימודו כפי שהוא מתכנן.
'צא והלחם בעמלק, מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה" - ביאור חסידי מפורסם מבאר "צא והלחם בעמלק מחר...." על כל אחד להילחם בעמלק - הוא היצר הרע - אשר אומר לו "מחר". מחר תתחיל ללמוד, מחר תתחיל להתפלל בכוונה וכדו'. גם זה היבט של ניהול זמן, הדחייה של משימות שהחלטת לבצע וקיבלת על עצמך לעשות. לא מחר אלא עכשיו, אין סיבה לדחות למחר את אשר תוכל לעשות עכשיו.
בימים אלו – אנו בעיצומה של תקופה שיש בה משום תחושה של איבוד מימד הזמן, יומא דפגרא עורבבו בימי שיגרה ויחד עמם ימי מועד וחג. חזרה לשיגרה היא קודם כל ניהול זמן, ללא ניהול זמן ישנה סכנה של איבוד זמן איכותי וטוב והשחתתו.
ניהול זמן קריטי למנהל, אולם בעת הזאת, הוא קריטי לכל אב ואם המנהלים משפחה ושואפים להחזיר בתחילה את עצמם אך גם את משפחתם וילדיהם לשיגרה, עם או בלי בתי ספר, כשההורים מלמדים את ילדיהם (אוי, כמה שזה נפלא) או כששומעים את השיעורים של בית הספר או הישיבה באמצעות הטלפון.
תתחילו לנהל את הזמן, לקבוע מסמרות מה עושים בכל עת ובכל שעה. מה אנחנו עושים, מה עושים ילדינו, כיצד מתנהל סדר היום בצורה מיטבית תוך מימוש משימות, מטרות, יעדים, גם לימודיים, רוחניים, וגם שאינם כאלה, והצבת מדדים ובדיקה שאכן הדברים מתבצעים על פי תכנית זו.
לנהל את הזמן, זה להיות 'בעל הבית' על עצמך, כשאתה מסייע לילדיך לנהל את הזמן, אתה מחנך אותם לניצול מירבי של כל האפשרויות העומדות בפניהם, כאשר הילדים רואים אותך מנהל את זמנך, פרודוקטיבי, עומד ביעדים ובהישגים בכל תחום, הרי שהם לומדים כיצד האדם יכול לממש את שאיפותיו ולהתקדם עוד ועוד בדרך שהציב לעצמו.
להיות בן חורין – זו רק ההתחלה
בעיצומם של ימי ספירת העומר אנו קוראים בפרשת אמור את הציווי על קרבנות העומר ממחרת השבת, ומצוות ספירת העומר חמישים יום, שלאחריהם הקרבת מנחת ביכורים, ובעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא תעשו – הלא הוא חג הביכורים, חג מתן תורה.
למחרת היום שבו הפכו ישראל לבני חורין, הם מתחילים שוב הכל מההתחלה. החירות האישית מהעבדות של מצרים, אינה תכלית, היא תחילתו של תהליך.
זו מצוות ספירת העומר והמסר שהיא טומנת בחובה עבור העם היוצא ממצרים, משתחרר מכבלי עבדות וחש כביכול לאחר ההמתנה הגדולה לנס היציאה, המכות וכל תהליך קשיות ליבו של פרעה, הנה מגיע היום שבן בצקם אינו מספיק להחמיץ והם מגורשים ממצרים.
יום נכסף זה היה עבורם יום מאושר שהיווה את פסגת צפייתם מזה מאתיים ועשר שנות עבדות. בעיניהם הייתה זו תכלית של שחרור מכבלי העבדות ויציאה לחופשי.
ובכן..... לא! זו רק ההתחלה. רגע היציאה ממצרים הוא תחילתה של ספירה שאחריתה ותכליתה מגיע לאחר חמישים ימים. זו נקודת התחלה ופתיחה לספירה ובמשך שבע פעמים, יזדככו ויטהרו על מנת להגיע לפסגה הנדרשת.
שבע יפול צדיק וקם, וכך נצטוו ישראל במחזוריות של שבע שבועות שבכל אחד מהם שבעה ימים, הם סופרים ומונים לזיכוך הפנימי ולהכנה הגדולה לקראת היום הגדול והנשגב – תכלית הכל. יום מתן תורה.
חוגגים את היום ה51!!!
אולם, התכלית היא לא קבלת התורה ממש בפועל, חז"ל מלמדים אותנו כי בחישוב ימות עולם על פי הגמרא במסכת שבת (פז) התורה ניתנה ביום החמישים ואחד, וכבר העיר ותמה על כך בעל מגן אברהם (או"ח תצ"ד). ונמצא איפוא כי שיום החמישים אינו זיכרון ליום מתן תורה כי אם ליום שלפני מתן תורה.
לא יום ההתגלות שבסיני, אלא יום הסיום של הספירה - הוא זה שנתעלה למדרגת החג. והיינו, שאת חג השבועות אנו חוגגים ביום של לפני מתן תורה והתורה ניתנה ביום החמישים ואחד!
למדנו מכאן אמת נשגבה, חג מתן תורה אינו מתייחס לעובדה של נתינת התורה, אלא הוא חוגג את הכנת עצמינו להיות ראויים לקבלת התורה, היום האחרון להגבלה ולפרישה, לספירה ולהכנה, להתקדשות ולהיטהרות. להיות מוכנים בלב ונפש לקבלת התורה - הוא יום החג הגדול שאותו אנו חוגגים - יום החמישים לספירת העומר.
ועל כן מובן מדוע נקרא חג זה שבועות, ולא על שם מצוות כלשהן התלויות בעיצומו של יום – ככל החגים האחרים. כי הוא נקרא על שם הספירה, ספירת השבועות שהכינה את עם ישראל לקראתו.
חג זה אינו תלוי הבאת הביכורים, גם כאשר עם ישראל יגלה מארצו וממקדש ד', עדיין יחוג חג זה - שמהותו סיום ספירת העומר, סיום ההכנה הנדרשת לקבלת התורה להיות ראויים ומוכנים לה לתורת ד'.
שהרי גם במועד נתינתה בסיני, הרי עשרת הדיברות אינם כל התורה כולה, ואין המצות שבעשרת הדיברות חשובות יותר מאחרות שלא נימנו בין עשרה אלו, אלא שהם היו ראשית דברי ד' אל עמו ואת התורה למדו בכל שהותם במדבר סיני במשך ארבעים שנה. וחכמי ישראל ביארו ומבארים את דברי התורה מצוותיה והנהגותיה ואת הגדרים והסייגים לה עד עצם היום הזה.
אלא שיום זה - כאמור – התייחס להכנה הגדולה של ספירת העומר והיותו של עם ישראל מוכנים בדרגתם לקבלת התורה.
להיות ראוי לתורה!!
זו השמחה הגדולה, זו ההכשרה העצמית הגבוהה ביותר לבן אנוש עלי אדמות.