נושא אחד, שני גיסים • והשבוע: דיני הדלקת נרות שבת

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

הדלקת נרות שבת

מצוה על האדם שיהיה נר דולק בביתו בשבת, ומצוה זו היא על כל בני הבית אנשים ונשים כאחד, אולם הנשים מוזהרות בו יותר, שעיקר המצוה מוטלת עליהן מפני שהיא עסוקה בצרכי הבית.

ואפילו אם ירצה האיש להדליק במקום אשתו – יכולה היא לעכב בעדו וליטול המצוה לעצמה (שולחן ערוך).
אולם טוב ונכון שהבעל יתקן את הנרות, ויעמידם במקומם מוכנים להדלקה (האריז"ל), וכן נהגו גדולי עולם לתקן הנרות לנשותיהם.

וטעם המצוה הוא משום 'עונג שבת', שלא יסעד את סעודת השבת וביתו חשוך, וכן כדי שלא ילך באפילה ויכשל, וע"י כך בטל השלום בבית.

מעלת המצוה

בגמ' בשבת "הרגיל בנר, הווין ליה בנים תלמידי חכמים".
וכתב הזוהר הקדוש שראוי לאישה להדליק את הנרות בשמחה, כי על ידי זה זוכה היא לבנים ת"ח ואריכות ימים לבעלה. וכ"כ הראשונים שראוי לאישה שבשעת הדלקת הנרות תתפלל להשי"ת שיתן לה בנים בעלי תורה המאירים באור תורתם, כי התפילה בשעת עשיית המצוה נשמעת ביותר. וכן ראוי שתתפלל על גאולת ישראל, כמו שאמר הקב"ה אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון (ע"פ הילקוט פר' בהעלותך).

מדיני המצוה

מעיקר הדין די להדליק נר אחד, אלא שנהגו להדליק ב' נרות כנגד 'זכור ושמור' (שולחן ערוך). ויש שנהגו להדליק ז' נרות כנגד שבעה עולים לספר תורה בשבת, ויש שנהגו להוסיף על ב' הנרות כמניין הילדים. ונהרא נהרא ופשטיה.

וצריך שיהא נר דולק בכל החדרים שמשתמש בהם בשבת, כדי שלא יכשל בהליכתו שם, ולכן מעיקר הדין צריך להדליק נרות בחדרו, ונרות במקום שאוכל, וכן בכל מקום בבית שמשתמש בו בשבת (משנ"ב, רב פעלים), אולם כיום א"צ להדליק בחדרים נר ממש, אלא יוצאים ע"י אור החשמל שדולק שם או ע"י אור מועט, אפי' שנכנס מבחוץ. (שבט-הלוי).

ולכן צריך לכוין בשעת הברכה גם על אור החשמל שידליק אח"כ בשאר החדרים שיעלה לו גם למצות הדלקת הנרות. (חזון עובדיה).

ואת ברכת ההדלקה יברכו על הנר שבמקום הסעודה, ששם עיקר עונג שבת.

שימוש חול בנרות השבת

אסור להשתמש באור הנרות לשימוש של חול, כגון להדליק בהם כיריים או סיגריה, ואפי' להמיס בהם נר שעוה כדי להדביקו לפמוט לצורך הדלקת נרות שבת – אסור משום ביזוי מצוה.
אולם מתר להדליק נר שבת ישירות מנר שבת שדולק, משום שזוהי הדלקת מצוה.
וכתב המשנ"ב שאישה המדליקה נרות ע"י גפרורים, ובין הדלקת הנר הראשון לשני כבה הגפרור, ראוי להחמיר שלא תדליק הגפרור החדש מהנר הדולק, אף שכונתה הוא להדליק בו נר מצוה.

האם אפשר להדליק נרות שבת כשאור החשמל דולק?

נחלקו השו"ע והרמ"א על שני בעלי בתים שאוכלים בבית אחד, והדליק אחד מהם נרות, ורוצה חברו גם להדליק בברכה, האם יכול? וכתב השו"ע, שמכיון שכבר יש אור בבית מהדלקת הראשון, בטל הטעם של 'עונג שבת' ולכן לא יברך. והרמ"א כתב שאפשר לברך גם אם יש כבר אור בבית, משום שכמה שיש יותר אור יש יותר שלום בית.

ולפי"ז, בית שדולק בו כבר אור החשמל במקום ההדלקה, לכאורה גם בטל כבר טעם 'עונג שבת', ולשולחן ערוך לא יוכלו לברך ולרמ"א יברכו.

אולם הגרש"ז אוירבעך, והיביע אומר כתבו לדון בזה, שגם לדעת השו"ע אפשר לומר שיוכל לברך, כיון שהחשמל לא הודלק לצורך מצוה, ועתה מדליקים הנרות לצורך מצוה וכבוד השבת, א"כ ראוי לברך (כמו נר חנוכה בבית הכנסת).

ויש שכתבו בהיפך, שאף לרמ"א שאפשר לברך על תוספת אורה, מ"מ לא יוכל לברך עם אור החשמל, כי דברי הרמ"א הם על הדלקת נר אחר נר שכל נר מוסיף לאור וממילא יש יותר עונג שבת, אבל נר כלפי אור החשמל שאינו מוסיף עליו כלום – גם לרמ"א לא יברכו.

ולהלכה: דעת השמירת שבת כהלכתה, שראוי שהאישה תדליק הנרות כשאור החשמל מכובה, ואח"כ אחד מבני הבית ידליק את האורות. וכ"כ בחזון עובדיה "ראוי מאוד לכבות את אור החשמל קודם הדלקת הנרות".

ובתשובות והנהגות כתב שהגאון ר' יעקב קמינצקי היה נוהג שידליקו את נר השבת, ורק אח"כ הבעל היה מדליק את אור החשמל בבית. ולא הסכים עמו בזה. ובפסקי תשובות כתב, שלנוהגים לברך אחר ההדלקה, תדליק קודם את אור החשמל ומיד אחריו את הנרות, ותברך על שתיהם.

הדלקת נרות ע"י תאורה חשמלית

מי שלא יכול להדליק נרות ע"י שמן או שעוה (מצוי הדבר בבתי מלון או שבתות חתן וכדו', שא"א להדליק נרות בחדר שלן בו) האם יוכל לצאת ידי חובה ע"י הדלקת התאורה בחדר?

נחלקו האחרונים בזה, ונביא בקיצור עיקרי השיטות:

יש אומרים שלא מהני כלל לצאת ידי חובה ע"י חשמל.

והגרש"ז אוירבעך כתב לחלק, שתאורה הדולקת ע"י זרם החשמל אכן א"א לצאת יד"ח בהדלקתה, אולם תאורה הדולקת ע"י מצבר או בטריות שפיר יוצא ידי חובה, ויברך ע"ז. וכן דעת האור לציון.

ובפסקי תשובות כ' שיוצאים יד"ח בחשמל. וכן כתב בשבות יצחק בשם הרב אלישיב זצ"ל שדעתו שמותר אף בנורות פלורוסנט.

וביביע אומר כתב שכשאין לו נר שמן, שפיר יכול לברך על כל תאורה. (ובילקוט יוסף נראה שדוקא בתאורה שיש בה ניצוצות של אש, כגון נורת להט או פלורוסנט (שיוצאים הניצוצות מהסטרטר), אבל בתאורת לד המצויה כיום – א"א לצאת יד"ח בהדלקתה, משום שצריך שיהא אש בהדלקה. ושמעתי ממגידי אמת ששאלו למרן הגר"ע יוסף זצ"ל, ואמר שאף כשאין אש שפיר יכול לברך).

• להערות והארות ניתן לפנות כאן

הרב חננאל סהר – הדלקת הנר

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

הנה בגמ' מסכת שבת מבואר טעם הדלקת הנר בשבת: "אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו" (כג:)

ובפשטות הביאור הוא שאין זה מדרך עונג וכבוד שבת לישב בחושך, ומשום כך השלום בטל.

וכן פירש"י שם: "שלום ביתו - והכי אמרינן לקמן (שבת דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך".

ובהמשך אותו עמוד נאמר: "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים" (כג:)

ופירש"י: בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו' כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה.

ושמא קשר פנימי עמוק ישנו, בין השבת, השלום, והדלקת הנר,וממילא הזכיה בבנים ת"ח:

הלא זה דבר ידוע , ומבואר רבות בדברי אדוננו המהר"ל, ששלום הוא משורש ש.ל.ם, וכשישנה שלימות שוכן השלום.

ושלימות בעולמנו זה עניינה, כאשר דרים בשלום בכפיפה אחת הרוח והגשם, דהאדם מורכב הינו, - גופו מן האדמה לוקח, ואילו נשמתו חלק אלו-ה ממעל, וכל חלק מושך לכיוון ממנו בא, ותפקיד האדם להשכין שלום ביניהם ולחבר ארץ ושמיים.

ולצורך תפקידו זה, ניתן לאדם לימוד התורה וקיום המצוות, אשר הם המדריכים אותו, לילך בעולם זה הדומה לחושך, ולהאיר ולרומם רוחו ולהוליכו בדרך לא יכשל בה.

וכבר אמר האדמו"ר מקוצק זצ"ל בביאור הפס': (תהילים קטו) "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם" - לעשות ממנה שמיים! [ומורנו הגר"ע יוסף זצ"ל ע"ה היה נוהג להמליץ 'משיב הרוח ומוריד הגשם'! הרוצה להשיב ולהעלות רוחו, יוריד וימעיט בגשמיותו...]

ושלימות זו, באה לידי ביטוי יותר מכל, בשבת קודש, בה ישנו שלום בין הגוף החומרי, במאכל משתה וכל מיני עונג, ובין נשמת אפו, אשר יתירה היא בשבת ויש בה מכל מיני עידון.

ולכך מרגלא בפומיה דאינשי לברך ברכת שבת ׳שלום׳ מה שלא מצינו ברכה זו בשום יום מימי השנה חגים ומועדים. ודוק.

והנה השמן חומרי הוא, והלהבה יש בה מתכונות הרוח, מאירה היא, מכלה את החומר, והיא עצמה אינה נחסרת לעולם, ותמיד שואפת מעלה, אך כל קיומה אינו אלא, על ידי חיבורה בפתילה אל השמן.

נמצא שקשירת הרוח בחומר, הלא היא הדלקת הנר.

ושמא העולה מן הדברים: דבשבת אשר היא סמל השלום בין החומר לרוח, מדליקים אנו נר, אשר עניינו הרוח הנקשרת בחומר, והנוהג כך, זוכה לבנים ת״ח אשר בכח תורתם המאירה, יודעים היאך להשכין הרוח בתוך בתי חומר.

והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

'כי נר מצוה ותורה אור'!

שבת שלום!!

• להערות והארות ניתן לפנות כאן