ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי, קדושים, פרשיות אלו עוסקות כולן בחזון המוסרי של חיי היהודי בקדושה ובטהרה, שמירה והרחקה מהבא אל פיו והיוצא מפיו, דיני ההרחקה מעריות וממאכלות אסורות וקדושת גופו, ביתו ומשפחתו.
בפרשיות אלו מזהירה אותנו התורה מפני האיסורים, וכוללת גם גדרים וסייגים אשר נמסרו בגופה של תורה ובהשלמות גם מדברי חז"ל אשר הוסיפו משמרת למשמרתה של תורה, על מנת להרחיק את האדם מכל אפשרות להיכשל באיסורים שמהותם קדושת חיי האדם.
ההיסטוריה רוויה בשגיאות רצופות בהגדרת המושג 'יהודי' ומה מצופה ממנו. שגיאות אלו - אילו נעשו רק בידי אלו אשר ביקשו להגדיר את היהודי במבט חיצוני, הרי שהיו ניתנות להתמודדות קלה, אולם רובן של הטעויות נעשו פנימה, לעיתים בנסיון להגדיר מחדש את דמותו ואופיו של היהודי, ולעיתים בטעויות מצערות פנימיות של העדפת הטפל על העיקר, טשטוש הגבולות בין הידור לאיסור ובין היתר לכישלון רגעי.
היהדות אינה 'מדע' ללימוד – למרות היותה של תורת ישראל מאתגרת את כל חכמי המדע בחכמתה הפנימית - חכמה אלוקית נשגבה. מנגד, היהדות אינה דת טכנית של ביצוע מעשים פולחניים כלשהם אשר מבוססים כביכול על מצוות דת וחובות כלפי הא-ל גרידא. אלו אשר תימצתו את היהדות לכדי מדע למחקר ולימוד או למעשים טכניים בלבד, לא הצליחו לשרוד ביהדות או למצער להעבירה לדורות הבאים במתכונת זו.
היהדות היא דרך חיים, כלל המצוות והחוקים, לימוד התורה, המנהגים החומרות והקולות, ואפילו התפאורה שיתכן ולעיתים היא חיצונית בלבד, אמורים לייצר דרך חיים פנימית ולהציג אדם אחר, שונה ומיוחד באופיו ובכל מהותו. זה הוא היהודי המושלם.
לחיות בשליטה מלאה על החיים
ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי – כל אלו הכנה לקדושים. ומה הוא 'קדושים', - להיות מוכן ומזומן, ואין אדם מגיע למידה זו אלא אם כן נפשו חדורה מוסריות צרופה, והיפוכו של הטוב דהיינו הנטיה אל הרע, אין לה מקום בנפשו.
רבה העבודה הנדרשת על כל אחד כדי להשיג את מעלת הקדושה אשר נקנית על ידי שליטה בכל הכישרונות ובכל הנטיות והמידות, להיות מוכן ומזומן לעשות את רצון ד'. שליטת האדם בעצמו היא האמנות העליונה המסורה בידי האדם, משמעותה איננה להזניח ולנוון, להמית, או להשמיד, אף אחד מכישרונותיו וכוחותיו. כל הכוחות והכישרונות שניתנו לאדם מהרוחנית שבהם ועד הבהמית שבהם, כשלעצמם אין בהם טוב ורע, כולם ניתנו למטרות נעלות לעשות בהם את רצון ד' עלי אדמות. התורה מציבה להם מטרות חיוביות וגבול שלילי בשירות של אותה מטרה, ולפנים מאותו גבול הרי הכל קדוש וטוב, אך משפנה אדם מאותה מטרה ויצא מאותו גבול – כבר נכנס לתחום הרע.
אותה אמנות מוסרית עילאית, נקנית ככל אמנות רק בכוח ההרגל, יש לאמן את כוח הרצון המוסרי לשלוח בנטיות הלב, אך אל לו לאדם להיכנס למרחב האסור בשביל אימון זה, שכן אם ייכשל שם - כבר נמצא עובר עבירה, אלא ינסה וישתדל בתחום המותר בלבד, יתגבר על נטיות מותרות, ויקנה לעצמו את כוח השליטה על עצמו. ישעבד לעצמו את כל כוחותיו וכישרונותיו לעשות בהם את רצון ד', איש איש על פי תכונותיו המיוחדות.
וכך, צעד אחר צעד, בשליטה על המידות, יגיע לקדושה שהיא דרגת השליטה המלאה, ולאחריה - רוח הקודש – וכפי שלימדנו רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידֵי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נְקִיוּת, נקיות מביאה לידי פְּרישות, פרישות מביאה לידי טהֳרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוָה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קְדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תְחיית המתים; וחסידות גדולה מכולן.
הבסיס לכל - כפי הברייתא של רבי פנחס בן יאיר – היא התורה. ללא תורה אין כלום! ועדיין – חסידות היא גדולה מכולם.
המבחן האישי אפוא הוא קל ופשוט, האדם אשר מבקש לדעת אם צועד הוא בדרך התורה, האם הוא ממלא את ייעודו עלי אדמות, האם הוא 'היהודי' המושלם או לפחות צועד בדרכו לשם, עליו להעמיד את עצמו למבחן ולראות, האם הוא שולט על כוחותיו, כישרונותיו, רצונותיו, תאוותיו. האם הוא בדרך לשלימות בדרכי החסידות – להיות לפנים משורת הדין בכל עניין, לוותר, להבליג, להיות שלם במידות.
המבחן הפנימי הוא האם הפכה להיות היהדות עבורינו חיצונית? סמלי לבוש, או השתייכות גרידא? לימוד לבדו? האם התורה הצליחה לשנות את נפשינו פנימה ואת התנהגותנו, האם אנו שונים בכל הליכותינו מכל בני אנוש אשר על פני האדמה או שמע מאוויים פוליטיים, מפלגתיים, או חוגי השתייכות, מוציאים מתוכינו דיבורים או מעשים או שאינם תואמים את מי שאמור היה לעבור שינוי פנימי והוא בשליטה מלאה על כוחותיו כשרונותיו ומאווייו.
בשנת תרכ"ב, כתב הרש"ר הירש את אחד ממאמריו הנוקבים אודות היהדות ומשמעותה, זאת לאחר פתיחה שבה הוא מציין כי מעולם לא חש בצער כה גדול כפי שהרגיש בעת אשר קרא אגרת של רב ראשי כלשהו – כנראה שבימים של גרמניה ההם היה מדובר על המתחדשים למיניהם שאיימו על המשכה של היהדות האמונית ברעיונות החדשים אשר נשבו באותה תקופה וכמעט שהחריבו את כלל היהדות באירופה.
במאמרו מרחיב הרש"ר בדבר, שהיהדות אינה מדע, ומאידך אינה מקבץ של הוראות טכניות, כי אם שינוי פנימי אשר עובר על האדם, דרך חיים, התנהגות והתנהלות וחיים שהופכים להיות חיים של יהודי.
הסכנה היא ללא ספק מכל צידי המתרס, המשבשים מצויים בצד השמאלי ובצד הימני, בצד המתפשר ובצד 'המקנא', כל ששיבש את מהותה של היהדות כפי שנמסרה, אשר מבוססת בראש ובראשונה על לימוד התורה וקיום מצוותיה ללא פרשנויות מחד אך גם ללא תוספות מאידך, ללא מחיקת סעיפים בשולחן ערוך וללא הוספה. ובהמשך, לאחר בסיס לימוד התורה, ההשתלמות במידות הטובות של הברייתא של רבי פנחס בן יאיר ושליטה מלאה של האדם על כל תכונותיו עד להגעה לקדושה - וכאשר החסידות (שמשמעותה כפי פרשנות חז"ל) היא זו העומדת בראש סדרי העדיפות.
הליצנים – אויבי התורה
המשניות הראשונות בפרק ג' של פרקי אבות שאותו נלמד השבוע, עוסקות בישיבתם יחדיו של אנשים אשר יש ביניהם דברי תורה או יש ביניהם דברים בטלים, כך במשניות ג' ד' ואף במשנה ה' העוסקת במפנה ליבו לבטלה במשניות ו' ז' העוסקות אף הן ביושבים ועוסקים בדברי תורה.
ביטוי חריף מצוי במשנה ג' אשר מתארת את השנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, שהרי זה מושב לצים - שנאמר ובמושב לצים לא ישב.
ניתן להעריך כי כוונת המשנה היא בדרך של קל וחומר, דהיינו אפילו אם הם רק 2 היושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, ואם מדובר על יותר משנים, קל וחומר שהוא מושב לצים והדבר גם מובן במציאות כי ככל שמרובים היושבים שאין ביניהם דברי תורה - הרי שזה מושב לצים גדול יותר.
יש להבדיל בן לשון המשנה כאן לבין לשון המשנה להלן ז', שם מדובר על עשרה שיושבים ו'עוסקים' בתורה - ששכינה שרויה ביניהם. במשנתינו כאן – 'אין ביניהם דברי תורה' ובמשנתינו להלן - 'עוסקים בתורה'. יש עיסוק בתורה – דהיינו לימוד התורה ויש דיבור בענייני התורה.
גם הפסוק שאותו מביאה המשנה 'אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו' נראה כי אינו עוסק בהתקבצות אנשים לצורך לימוד התורה - כי אם נדברו יראי ד' וחושבי שמו, דהיינו עוסקים הם בדיבור ומחשבה אודות צרכי לימוד התורה והדרכים כיצד לחזק ולקיים את דברי התה ולהרבות את לימוד התורה.
אין לראות אפוא את היושבים ודנים כיצד להרבות תורה כיושבים במושב לצים, אלא היושבים כאן ואין ביניהם דברי תורה היינו - אינם לומדים תורה אינם עוסקים בתורה וגם אין ביניהם דברי תורה דהיינו לא התאספו יחדיו כדי לחשוב כיצד לחזק את לימוד התורה, אלא קבעו לישב ביניהם סתם לצורך ביטול הזמן והשחתתו.
השיחה של המשגיח הבלתי נשכח ר' יעקב גוטמן זצ"ל
הלצים הם אויביה של התורה - שבחלקת לשונם חותרים תחת כבודה של הנערץ של תורתינו הקדושה.
בעולם החולין של היום ניתן להבין זאת בנקל, כאשר ישנם שבשם ההומור והליצנות אומרים דברים ומסייגים מראש 'הדברים נאמרים בהומור ולא נועדו לפגוע וכו' וכו'"
הרי זו מהות הליצנות שהוגדרה על ידי חז"ל כע"ז, יש בה בליצנות, הן אם היא נאמרה בליצנות "לשמה" ועל אחת כמה וכמה כשנאמרה בהסתייגות שלא לפגוע - או אז כאילו הותר הרסן וניתן לומר כל דבר אסור וכל דבר בזוי – והכל בשם ההומור המסויג, אך הדברים נאמרים ומחלחלים ומקררים, ומשחיתים ופוגמים בנפש פנימה את יסוד ועיקר האמונה.
איני יכול לשכוח את השיחה על 'אם ללצים הוא יליץ' ששמעתי בצעירותי כמה פעמים בישיבת 'בית דוד' מהמשגיח הגה"צ הבלתי נשכח רבי יעקב גוטמן זצ"ל, זו הייתה שיחה נוקבת אשר למיטב זכרוני הוא חזר עליה מדי שנה ולעיתים אף פעמיים בה.
ליצנות מול אפיקורסות
המשגיח ראה בליצנות את האסון הגדול ביותר, ואת הסכנה הגדולה ביותר, הוא הצליח בשיחותיו להעביר לנו הצעירים את ההרגשה שעד היום טבועה בי - כי התכנסות של צעירים לשם 'סתם' היא הרת אסון, לא מפחד של מעשים רעים - כמו מפחד הליצנות, ההתלוצצות על דברים שבקדושה, מה שמותר בשם ההומור והליצנות - חורג מכל מה שמותר לומר ולחשוב, ההיתר של 'בצחוק' מסוכן מאד, אין היתר כזה שקוראים לו 'בצחוק' וכל מה שנאמר תחת היתר זה הוא מסוכן וחודר לנפש ומשחיתה.
וכך היה אומר המשגיח זצ"ל בשיחה של פרשת תולדות: ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. ומביא רש"י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך וכו' צר הקב"ה קלסתר פניו דומה לאביו אברהם. והיה שואל המשגיח, הרי בפרשת בראשית אנו מוצאים שאמר הקב"ה "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו" והאריכו הפרשנים על משמעות המילה 'נעשה' עיי"ש ובמדרש מובא ר' שמואל בר נחמני אומר: בשעה שהיה משה כותב התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום.
כיון שהגיע לפסוק נעשה אדם, אמר לפניו: רבש"ע, למה אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים? אמר ליה: כתוב, והרוצה לטעות יטעה.
כיצד יתכן – זעק המשגיח –שהקב"ה בפרשת תולדות הוסיף לתורה 9 מילים, והיה מונה באצבעותיו את המילים, ואלה, תולדות, יצחק, בן, אברהם, אברהם, הוליד, את יצחק, וכל זה מחשש מפני מה שיאמרו ליצני אותו דור. ואילו כנגד האפיקורסים השוללים את הכל וכופרים בהכל - הקב"ה אינו משנה את מילת 'נעשה' ל'אעשה' ומשיב למשה שכל הרוצה לטעות - יטעה.
וכך היה משיב המשגיח זצ"ל והדברים מהדהדים באוזניי עד היום, אילו היה נעמד אדם ברחבה שלפני 'איצקוביץ' בבני ברק והיה פוער את פיו בדברי כפירה, הרי שמיד היו מגרשים אדם זה בבושת פנים וצועקים נגדו דברי תוכחה ואף חוסמים את פיו מלהמשיך ולגדף מערכות אלוקים.
אך אילו יעמוד אותו אדם ברחבת איצקוביץ, ויפצח פיו בדברי ליצנות, מיד יתקבצו סביבו המונים ויתענגו מדברי ליצנותו, ובמסגרת דבריו יכול הוא לומר ב'צחוק' כל דבר אסור, לדבר סרה בגדולי ישראל ובדבריהם, להתלוצץ מקיום מצוות ולחרף מערכות אלוקים חיים 'בצחוק'.
אכן – אמר המשגיח – ליצנות חמורה יותר מאפיקורסות, כי מאפיקורסות אפשר להישמר ומי שאינו מכוון את ראשו ומחפש להיות 'אפיקורוס' אין סכנה שיגיע למקומות אלו בעקבות מילה אחת בתורה שיש לפרשה וללמוד את כוונתה, אולם הסכנה הגדולה יותר היא סכנת הליצנות, כי אחריתה מי ישורנו.
ועל כן, הוסיף הקב"ה 9 מילים בתורה ואף צר את דמותו של יצחק כשל אברהם, כל זאת כנגד הליצנות. אולם לא שינה את מילת 'נעשה' מחשש מפני האפיקורסים.