החופש... החופש הזה כבר נכתבו עליו טורים רבים (גם בבמה חשובה זו), אלפי בדיחות שכבר לא כל כך מצחיקות את רוב ההורים, חברות התרופות מדווחות על עליה משמעותית בקנית אופטלגין, נורפן, ורגיעון יום ולילה, וביום נאמר מי יתנני לילה ובלילה נאמר מי יתנני עוד לילה.
אבל בטוחני שאם ההשגחה העליונה כך החליטה אז יש בכל המצב הזה גם משהו טוב, ואולי גם משהו מאוד טוב. דווקא בכך שהחופש חושף אותנו לילדנו ולהיפך, ודווקא בגלל היותו מצב מייצר לחצים זה זמן ייחודי ונפלא ואולי הזמן הטוב ביותר בשנה... נשמע הזוי?
הורים רבים מתמודדים עם השאלה איך הם יגיעו להישג משמעותי עם ילדיהם בחיים, הישג כזה שבטוח יטביע את חותמו לשנים ואולי גם לדורות, אנו נמצאים בדור מופלא שמצד אחד בני נוער נפלאים חדורי מוטיבציה, עם רצונות ואמביציות מיוחדות, עם כבישת יעדים שלא היו מעולם, ומאידך עם בעיות חינוך קשות, בעיות משמעת, ועוד ואלו לעומת אלו מתסכלים את ההורה הרוצה בטובת בנו, ולרוב מוסדות החינוך לא יועילו למצב (לצערי!)
באיזו נקודה ניתן באופן בטוח להשקיע בנפש הילדים ובזאת נדע שאנו עשינו את שלנו בהם? איך נוכל כהורים קטנים מול ילדים גדולים עם רצונות, וחיי חברה מתפתחים ומודרניים שכאלו לתת להם כלים לחיים?
במבט ראשון המחשבה שעולה לנו לראש זה לשלוח אותם לבית ספר טוב, למחנך טוב, לחוגים בשעות הפנאי, וכו', אבל כנראה שאנו טועים והאוצר נמצא מתחת לארמון.... צריך לדעת רק לזהות את האוצר ואת הארמון, ובעיקר לנצל את זמן החפירה.... כן, כן, זמן החפירה שבגללו אנו רצים לקנות אופטלגין כנראה שזהו החפירה לגלות את המטמון שהוא האוצר הגדול ביותר שאני יעניק ירושה לילדי, זהו המפתח לאתגרי החיים שלהם!
את יסוד זה מגלה לנו הרש"ר הירש (במדבר פרק כו) "גדול ההישגים של ההורים הם בנים ונכדים הנוהגים כשורה, כי הבנים מעידים על זכות האבות ומכפרים על חולשותיהם, כששים רבוא גברים היו ראויים לגאולה, מוכנים ללכת אחרי ה', אחרי שנבחנו בכור ההיתוך של מצרים השובר רוח ונפש. וכששים ריבוא גברים היו ראויים לרשת את אדמת התורה אחרי כל החטאים וכל התלאות של נדודי המדבר, ומשה היה יכול לומר אליהם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד). וכל זה לא היה אלא בזכות הרוח שהאבות טיפחו בלב בניהם בעיצומו של לחץ עבדות מצרים. וכל פיסת אדמה, שהנכדים זכו בה מאדמת ה', הם הניחו לרגלי אבות אבותיהם, והם חזרו וזכו בה רק מתוך עזבון הסבים - בתיווך האבות שאף הם כבר הלכו לעולמם מספר הבנים והנכדים בני החיל נזקף לזכות האבות והסבים. והנה בנים אלה שנמצאו ראויים לרשת את הארץ נטלו את חלקם רק "לשמות מטות - אבתם", כיורשיהם וכנושאי שמם של אבותיהם; ועובדה זו מוכיחה שאותם אבות, שקיפחו את זכותם לארץ, ידעו לחנך את בניהם במשך שלושים ושמונה שנות נדודיהם ורוח נכון חידשו בקרבם. כך נמצאו עתה כששים ריבוא גברים הראויים להמשך הנהגת ה' בארץ, ועובדה זו מוכיחה שהאבות ידעו לכפר על עוונם בבניהם, ודור המדבר היה - כלשון חז"ל - "דור דעה"
אם אנו רוצים לדעת מהי הנקודה עליה עלינו לעמול עם עמלנו אלו הבנים, זה לטפח בלב בננו את הרוח הנכונה, ומתי? דווקא בזמני לחץ, החופש הארוך והמעייף, שגורם לזמני לחץ, יכול להפוך לכלים נפלאים לחיי הזאטוטים גם אם הם בני 15, הדרך שבה אתה כמבוגר תתנהג, תגיב, תדבר, תנהל את יומך, תנצל את יומך, תקפיד על הדברים החשובים שעליהם לא תוותר בשום מחיר, תתן להם כלים למדידת צרכי החיים זה המתנה הגדולה והאוצר הגדול ואולי ביותר שתוכל להעניק ליוצ"ח, דווקא אותה הרוח שהאבות טפחו בלב ילדיהם בעיצומו של הלחץ והעבדות, אותה הרוח עברה בגנים לנכדים שזכו בכוח רוח זו לכבוש את הארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש,
כה מרגשת היא אותה הקריאה של הנביא ירמיה, אותה קריאה שאנו מזכירים דרכה את עצמנו בימי הדין, אותה קריאה שמרגשת כל יהודי בכל שנות הגלות הקשות: "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר וגו' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" על מה היא הולכת אותה קריאה מרגשת של הנביא? מסיים הרש"ר הירש ומייחס אותה לעניין זה, לאותה רוח שנטעו האבות בלב בניהם, רוח האמונה וההתמודדות בזמן הקושי במצרים שהובילה אותם במדבר בארץ לא זרועה אבל זרועה באמונה!
נקודה זו חייבת להיות פנימית ויסודית, כי הרצון להנציח את המשך מפעל החיים יכול להמחק ברגע אחד לו טועים בצורת ההנצחה שהיא מלשון נצח והופכים את זה למשהו חולץ זמני ומבוטל.
הייתי נוכח לפני כמה שנים באפיזודה מעניינת עם אחת מהרבניות שבדור, אלמנת אחד מגדולי הדור זיע"א, שלאחר פטירתו רצו להנציח את שמו בקריאת/הנצחת שמו בשכונה/רחוב, ורעיתו הרבנית תליט"א התנגדה, ואמרה שאיננה רואה שום טעם של כבוד לזכרו של הצדיק ששמו יהיה מונצח ברחובה של עיר "אני מעדיפה שילד קטן אחד ילמד משנה לע"נ של הרב מאשר עיר גדולה על שמו" אמרה ולמדה אותנו תורת חיים!
לעומתו דווקא לאחרונה מדינת ישראל ראתה לנכון להנציח את שמו של נשיא ארה"ב בשם יישוב ברמת הגולן (המלצה אישית לנשיא ארה"ב לא להגיע לרמה הנוכחית מחשש להעלבות) וכך מקובל במדינה להנציח את שמם של דמויות שונות ברחובות ושכונות, ובכך שמם של כל מיני הוגי דעות נזכרים בהקשר להזמנת מונית (ארלוזרוב 8) , תחנת אוטובוס (תחנת הרצל), חנות מכולת (מכולת אבא חושי) קופת חולים (קופת חולים בגין), ועוד.
סיום פרשת השבוע מלמדת אותנו מהי הדרך הנכונה להנציח שם של גדול, וכה כותה הרש"ר הירש בפסוק האחרון בפרשת מטות, ( במדבר פרק לב פסוק מב):
"ויקרא לה" הוה אומר: נובח ביקש להנציח את עצמו בשם העיר ובנותיה, אך שם העיר לא נתקיים ונובח לא השיג את מבוקשו. ושמא יש בכך משום גערה קלה בנובח? הוא ביקש להציב לעצמו מזכרת עד במבנים של עץ ואבן, אולם לא זו דרכו של יהודי אמיתי המבקש להנציח את עצמו עלי אדמות, כי רק בעלילות גדולות של הרוח, בנאמנות מוסרית לחובה ובתוכן הכללי של חיים אציליים - רק באלה ייזכר שמו לדורות"
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין