"לא הולך לי בשידוכים..." שח לי אחד הבחורים בישיבה, "אין לי שם טוב..." הוא הוסיף, וחיבר את זה גם בהלימה מפתיעה גם לשמה של הישיבה כפי שנקראה באותה תקופה בעבר, שמשדרת לשומעיה דעה קדומה שמדובר בישיבה לא שגרתית, לדבריו.
מאז אמנם שמה של הישיבה הוחלף ונקראת על שמו של אביו של ראש הישיבה שנפטר, גם הבחור המבוגר בחר להתגלגל מאז בעוד שתי מסגרות נוספות שכנראה לא הוסיפו במיוחד לשמו הטוב, בעוד ה'סוף הטוב' המיוחל שלו עדיין לא הגיע לצערי. באותו שבוע השתמשתי בזה כהזדמנות לשוחח עם הבחורים בישיבה על "שם טוב", משמעותו, ממה הוא מורכב וכיצד הוא נרכש.
בגמרא מובא שהשם שקיבל משה רבנו מהוריו היה בכלל 'טוביה'.
את 'משה', שמו האייקוני שייצג אותו לאורך שאר ימי חייו יצרה לו דווקא בתיה בת פרעה, שקראה לו כך ע"ש הפעולה שהיא עשתה כאשר 'משתה' אותו מהתיבה.
בהתאם לכך היה מקום להעיר כמה הערות:
א. למה נקרא "משה" ולא "משוי", שזהו השם הראוי לנשוא שנמשה (משה) ולא לגורם שמשה אותו מהים (בתיה).
ב. מדוע השם הוא 'משה' בזמן 'הווה' ולא בזמן עבר- 'נמשה'?
ג. ומנין בכלל ידעה בתיה בת פרעה לקרוא לו "משה" בלשון הקודש?
כדי לבאר מניין ידעה בת פרעה לשון הקודש ניתן היה לומר בפשטות שהיא למדה לשון הקודש, בפרט לפי מה שידוע לנו שירדה לטבול לשם גירותה.
יתכן בהחלט גם בלי קשר לזה שחלק מהמצרים (ולכל הפחות בני האצולה שביניהם) ידעו והבינו לשון הקודש כשפה נוספת וכמו שרואים שפרעה קרא ליוסף "צפנת פענח" בלשה"ק.
גישה מעניינת אחרת ליישב על שאלה זו נמצאת בדברי הנצי"ב שכתב ש"משה" היתה בכלל מילה במצרית עתיקה ומדוברת שכוונתה "ילד". כלומר בתיה קראה לילד שמצאה "ילד" במצרית.
לפי דברי הנצי"ב המשך הפסוק "כי מן המים משיתיהו" זה אינו טעם לבחירת השם (שדומה בלשה"ק) אלא סיבה והסבר על עצם הזכות והיכולת לקרוא לו בשם- רק משום שבזכותה הוא חי ובוודאי הניחה שהוריו התייאשו ממנו וחשבו שהוא טבע ומתוך כך תם הפרק של שמו הקודם שהיה שייך להם ומכאן ואילך היא זו שמכתיבה את שמו.
וכדי ליישב על ההטיה הלשונית בלשון הווה העוסקת במי שמשה ולא במי שנמשה אפשר לבאר שישנה משמעות נוספת ב"שם" כפעולה המהותית המייצגת שעומדת מאחורי השם.
בתיה נתנה למשה את שמו בנבואה ע"ש מהותו, 'למשות' יהודים.
מפעל חייו, תפקידו המרכזי היה למצוא את האנשים שזקוקים לעזרתו ו'למשות' אותם ממצבם.
בין אם זה היהודי שהמצרי מכה אותו וזקוק לעזרתו, בין אם זו ציפורה על שפת הבאר שזקוקה לעזרה ובין אם זה עם ה' שנמשה בעזרתו משנות גלותם הקשות במצרים.
בספר זכרון "מאורות יצחק" ביאר כי בתיה קראה לו ע"ש הפעולה שהיא עשתה, בכדי לעורר אצלו עי"ז זכרון תמידי להידבק במעשה שכזה שהיה שורש קיומו מחדש ולהושיע אחרים בעצמו בכוחו זה.
הגר"ש מבעלז זצ"ל תמה: איך יתכן שבבת פרעה התעוררה מידת הרחמנות כשראתה ילד בוכה? הרי בכל יום ראתה אלפי רציחות של תינוקות ושמעה אלפי בכיות, ואיך כששמעה את קולו של משה- עדיין פעל עליה רגש כזה של רחמנות?
ותירץ, שכיוון שראתה את משה הצדיק, מיד הקרינו והשפיעו עליה המידות הטובות שלו וזכתה אף היא למידות טובות וכך נהפכה הגויה הזאת לטובה.
וכן כתב ה"תפארת שלמה" עה"פ "ותפתח ותראהו את הילד..ותחמול עליו": 'להורות את גודל מעלת הצדיק, שכל הניגש לראות פניו, נמשך על האדם יראת שמים'.
יש בכך ביטוי להארה שקיבלה גם בתיה עצמה בעזרתו של משהו. כביכול הסיפור 'מעל פני הים' היה שהיא משתה אותו, אבל האמת שגם היא ראתה בזה שהוא 'מושה' אותה, מעניק לה את הייעוד שלה ואת ההשראה להיות טובה יותר.
הסיפור של משה הוא הלימוד הזה שה'מיטיב' הופך להיות ה'מוטב', כאשר הוא שואב את תכלית הטוב- 'טוביה' מהיאור, וה'נמשה' הופך להיות גם ה'משה' בעצם, שמהותו הקיומית להפוך את ה'הווה' לזירת פעולה שתכליתה למשות אנשים ממצבם הקשה ולהיטיב איתם, לאורך כל חייו.
מצב כזה הופך את השם 'משה' למשמעותי מכמה בחינות. לא רק ה'שם' שנתנה לו בתיה, אלא כשם שמעיד על פעולות מעשיו, 'שם' שמכון לתכלית הנרצה של ייעודו בעולם מרגע הלידה המחודשת שביאור ובהמשך גם מצביע על פעולות ומעשים משמעותיים שמייצגים את השם.
"לכל איש יש שם" כתבה המשוררת 'זלדה' באחד משיריה המפורסמים ביותר, וכיוונה לדברי המדרש תנחומא (ויקהל א): "שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו"
בעולם השידוכים מצויה ומוכרת השאלה "איזה 'שם יש שלו' בישיבה?...", "מה ה'שם שלו'?", לאמיתו של דבר מבואר במפרשים שגם כשאנו מתפללים "אתה קדוש ושמך קדוש" אנו מתכוונים במילה 'שמך' לפעולות והמעשים של הקב"ה בעולמו ולאו דווקא לשמותיו הקדושים.
"שם" מיצג גם מהות וגם פעולות ומעשים של האדם.
איך יוצרים 'שם'?
המדרש מציג את שמו, ולמעשה את זהותו של אדם, ככזה הבנוי משלושה מרכיבים דומיננטיים:
משפחה, חברה ואישיות.
המדרש גם יוצר אבחנה לגבי הדרך בה אדם מקבל את שמותיו. ניתן לשים לב לדיוק הלשוני המבדיל בין "לקרוא בשם" לבין "לקנות שם".
מה ש'קונה' האדם לעצמו זוהי אישיותו. בדייקנות הלשונית במדרש יש ביטוי למאמץ, לאקטיביות, לנטילת אחריות של האדם על אישיותו ולביסוסה. בזכות כל אלה הופך שמו של האדם לזהותו ולרכושו.
בפרשת תולדות אנו מוצאים לידה של שני אנשים שמייצגים קיצוניות. יעקב מול עשיו.
על עשיו נאמר "ויקראו שמו עשיו" ואילו על יעקב נאמר "ויקרא שמו יעקב". מי קרא ליעקב את שמו?
ניתן לראות זאת כייצוג למרכיב הזהות הדומיננטי שלהם- עשיו הוגדר ע"י 'כולם', עפ"י הסביבה שקראה לו בשמו 'עשיו' ע"ש מה שהוא 'עשוי' ונראה חיצונית ודרך כך הוא הובל גם בחייו.
על יעקב נאמר 'ויקרא שמו'. לא הסביבה קראה לו את שמו ומהותו אלא הוא קרא לעצמו את שמו בסופו של דבר. את אותו שם שטכנית אולי קרא לו אביו בנבואה, אך הוא זה שהצדיק וקנה לעצמו את שמו בצורה מהותית וגם שם נוסף ('ישראל') כמאפיין נוסף, בהמשך דרכו.
גם לפי הפסיכולוגיה המודרנית ההורים לא מעניקים לאדם זהות רק בשם שהם מעניקים לו עם לידתו, אלא יש להם תפקיד משמעותי בעיצוב האמון של האדם בעצמו ובסביבתו, שזהו הבסיס ל'תחושת זהות'. (א' אריקסון, ילדות וחברה 185)
ה'זהות' של האדם מושפעת גם מהאינטראקציה עם החברה שסביבו והשתלבותו בזהות הקולקטיבית עם בני האדם המקיפים אותו.
אמנם הזהות "מושפעת" מגורמים אלו, אולם אין היא "נקבעת" אלא ע"י האדם בעצמו- "טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו". הזהות של האדם היא בראש ובראשונה הדימוי שלו בעיני עצמו ועבודת המידות האישית שלו.
הדימוי העצמי הוא יסוד הכל. רמת הערכה העצמית של האדם נותנת את אותותיה על כל צינורות החיים.
ככל שהאדם יעריך עצמו יותר, כך הוא יעריך את הזולת.
ככל שהוא ייסגר ויבין את תפקידו האישי בעולם ויפעל לביסוסו כך יוכל להשלים עם התפקיד של השני בעולם ועדיין ירגיש טוב עם עצמו גם אם אין לו את אותם המשאבים כמו לרעהו ואינו מקבל את אותם פידבקים שהלה מקבל.
האדם נוטה להשליך את עולמו הפנימי על המציאות האובייקטיבית- "כל הפוסל במומו פוסל".
אדם הנוטה להסתכסך עם אחרים בסבירות גבוהה מסוכסך בראש ובראשונה עם עצמו ולכן ישנה חשיבות גבוהה בהרמת הדימוי העצמי שלו, לא רק לתועלתו האישית והנפשית, כי אם גם לצורך השתלבותו בצורה בריאה ומתוקנת בחברה.
בוויכוח של אלכסנדר מוקדון עם חכמי הנגב (תמיד לא:) מביאים חז"ל את פילוסופיית החיים שלהם הדוגלת בסגנון של "איזהו עשיר- השמח בחלקו" שאמנם הפתיעה עד מאוד את מוקדון בהתחשב ברקע ובפער התרבותי שבו גדל.
אך זקני הנגב, אולי דווקא מתוך המרחב המבודד שבו גדלו הם והפגישה הבלתי אמצעית שלהם עם עצמם, הבינו שככל שהאדם יפתח מודעות עצמית גבוהה יותר וילמד לאהוב ולהעריך את המכלול הייחודי שלו, הן במעלותיו והן בחסרונותיו, כך הוא יהיה מאושר ומסופק יותר, וראו בכך את הסוד לחיים בריאים ומתוקנים.
אהבת הזולת מתחילה ביכולת "לקבל" את האחר כפי שהוא, על מכלול תכונותיו, ולאחר שיודעים להכיל את הזולת ממילא מבינים את תרומתו הייחודית לפסיפס האנושי המורכב. תהליך זה אינו יכול להתבצע על האחר, אם בראש ובראשונה אין הוא מתבצע על עצמינו. "ואהבת לרעך- כמוך".
התורה מדגישה כי אם האדם לא יוכל להכיל תחילה את עצמו ולהעריך את ייחודיותו, איך יוכל להכיל ולהעריך את הזולת עד כדי אהבה?
הגר"נ מברסלב אימץ כגישה פרקטית לשינוי (רפ"ב) שינוי פרספקטיבה, הסטת המבט מהחסרונות והתמקדות בדבר טוב 'אחד'. נקודה אחת, אפילו קטנה ולא מושלמת, של 'טוב' שקיים בנו או באחר.
כאשר אנו יודעים להצביע על דבר אחד טוב בעצמינו ובחברינו, יש לכך השפעה רחבת מימדים.
לפתע, בזכות נקודת המבט החדשה אנו מגלים עוד הרבה תכונות יקרות שלא חלמנו למצוא ובדרך זו של ראיית הטוב משתנים לטובה ומשנים גם את נקודת המבט והתפיסה על עצמנו ועל זולתנו.
על קומה כזו של 'בריאות הנפש', קומת הבסיס של חוסן אישי, חוויית הצלחה ואופק ניתן לבנות עוד קומות נוספות שיאפיינו את הבניין כולו, ושיקבעו לו בסופו של דבר 'שם'.
הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת דרכי צבי ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף
ליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com