זכיתי השבוע להיות אחד מעשרות אלפים שחווה את השמחה הפנימית הנפלאה של מופעי צמאה שעל ידי חסידות חב"ד בבנייני האומה בירושלים, לא ניתן במילים לתאר את החוויה הרוחנית העמוקה שחווים שם בשמחה הפנימית הפורצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, איך שהשמחה הזו מכה בלב האבן הך הך, וגורמת למחשבות של תשובה והתחזקות שמביא לוהריקותי לכם ברכה עד בלי די.
זכיתי להשתתף לא בהתוועדות המבוגרים, אלא של בני הנוער, היו שם בני נוער רבים, כאלו בני תורה ועולם הישיבות וכאלו שחזותם לא מסגירה מה מתחולל בתוכם, הם ישבו שם בתחילה דוממים עד שהשמחה סחפה אותם לדלג ממקומותיהם ולהתחבר לאווירת הרוממות הנפלאה שאיחדה את כולם באהבת הבורא.
התבוננתי עליהם בעת השמחה שפרצה מפנימיותם, ראיתי שם לצד בחורי החמד התמימים, גם כאלו עם חזות משובשת ובלתי מוגדרת, כאלו עם תספורות שונות ומשונות, עם בגדים לא קונבנציונליים, כאלו שאולי חלקם בעברם היו יושבי בית המדרש עמלי תורה, ומשהו הרחיק אותם.
לחקר האמת יאמר שרוב הציבור החרדי למד לחיות לפי קטלוג מראה חיצוני, הביגוד והמראה קיבל משנה יחס שלא פעם עיקר מריבה בין הורים לילדיהם יהיה רק על צבע הלבוש וכדומה ולא על מהות החיים.
באחת הועדות במשרד החינוך העוסקת בנוער חרדי נושר שאל מאן דהו את הנוכחים, מהו לדעתם זמן התחלת הנשירה, נאמרו במקום תשובות שונות, אך לא נכונות, התשובה האמיתית נאמרה על ידי נציג חרדי שנכח במקום, והוא הסביר שינם מקומות שתחילת נשירה זה מעבר לכיפה ללא סרט! אצל אחרים זה מעבר למכנסיים עם תפר מסוג מסוים, כבר אז הסביר אותו גורם, אנו יכולים להצביע על תחילת הליך נשירה מה שיביא בסוף לפיצוץ בין הילד להוריו פעמים רבות.
אינני נכנס לדון בעומק הסוגיה ולהטיף בדבר הביגוד המלכותי המוגדר של בן תורה, אבל ללא ספק ישנו איבוד פרופורציה שדוהר קדימה, שגורם לעוד ועוד בני נוער ומשפחות רבות להיפלט מהגדרת חרדי קלאסי רק בגלל צבע בגדיו או צורת לבושו (על אף שזה לפי כל כללי ההלכה ולחומרה)
בני נוער איכותיים וטובים נשלחים מהבתים בעקבות לבושם הצבעוני, וגם אם נשארים בבית, זה מלווה בריב ומדון ומידור מנכסים ההווה והעתיד בשבועה בחרם ובקונם, ואף נתינת טעם של פגיעה בשידוכי הילדים האחרים תוך התעלמות מוחלטת מהביטחון בבורא עולם ובכוחו רב הישועה לעזור בשידוכים גם לאח של לובש בגדים שאינם שחור לבן.
המחיר הנוראי שגובה הקשר בין הורים לילדיהם בעקבות שינוי בלבוש הוא מחיר גבוה לפי כל אמות מידה, ויתרה מכך היחס שזוכה הילד בעקבות השינוי שהוא עשה ישפיע עליו בפנימיות לעשות עוד ועוד שינויים שישפיעו על פנימיות נפשו ויוקרן בזיו פניו הכבויים.
הלחץ ומחיר השרידה שהנער משלם הוא יקר מידי ביחס למוצר, המאבק הוא מיותר, האנרגיות צריכות להיות מושקעים באהבת הבן ולא בפיתוח מלחמת השנאה מלחמת התשה שכל הצדדים מבכים בסוף.
המדרש תנחומא שואל מדוע יוסף הצדיק שהיה יפה תואר ויפה מראה נמכר במחיר כה נמוך של עשרים כסף?! משיב המדרש שהלחץ שיוסף היה בו בהיותו בבור עם הנחשים והעקרבים השפיע על חיצוניותו עד שהיה נראה ירוק, וזה לשון מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ב: מים אין בו נחשים ועקרבים היו בו, מה עשה ראובן הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד בעצה אחד להמיתו עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים, הן מוליכין אותו לקצוות המדבר עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם, וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים,
דרשנים ומשגיחים רבים יודעים לזעוק בניגונים מעוררים את דברי הגמרא "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו וכשאין תורה יש נחשים ועקרבים" הדרוש הוא נכון ואמת, אבל השאלה הקשה היא האם כשאותו יהודי נאלץ להתמודד מול תלמיד שחרג מכללי הישיבה, והחליט לזרוק אותו החוצה האם גם אז זעקת הנחשים והעקרבים מתנגנים לו בניגון שזעק את זה בשיחה???
הורים שמנהלים מלחמות עם בניהם במקום להעניק אהבה אינסופית, רמ'/משגיח/ ראש ישיבה/ שזורק תלמיד לרחוב, שלא יתפלא אם יפגוש את הנער אחרי תקופה ויראה שזיו פניו נשתנו... שלא ישאל את עצמו: נער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף?? אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.
אשרי מארגני התוועדויות צמאה לנוער ולמבוגרים, שמחבר ולו לשעות ספורות את כל עם ישראל גם יחד בהשתוקקות ובכמיהה להתעלות הנפש האלוקית, וגורם להפלת כל המחיצות שבין אשכנזים וספרדים חסידם וליטאים ובעיקר לבושי השחור לבן והצבעוני בעלי תספורות שונות ושאינם - הייתי שם והתרגשתי!! אשריכם!! "והנה ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן- היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה" (תניא - חינוך קטן)
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי – חיספין, וחבר אגוד ענ"ף.