כאשר ערים רבות בארץ עסוקים במירוץ השגת קולות נוספים ליום הבחירות, ישנם פעילים רבים לא של מפלגות פוליטיקאיות אלא של מפלגת הנוער הארצית של הציבור החרדי, שעסוקים בלסייע לעוד ועוד נערים המתקשים והכאובים, וגם הם עסוקים לבל ייפול להם עוד קול, לא קול לקלפי אלא קול של נער בוכה, באשר הוא שם. קול של נער שזועק לעזרה בקול דממה דקה, ולעתים אין מי ששומע את מצוקתו.
בפרשת השבוע אנו פוגשים את הנער הנושר כביכול הקלאסי, שחורג מכללי היהדות וההנהלה מבקשת לסלקו מתחומה לבל יפגע בנערים נוספים בקלקולו. אברהם אבינו היה אמור לרוץ ולזרוק את ישמעאל מהישיבה שיצחק גם לומד בה, אך רע לו לאברהם אבינו על עצם המחשבה, זה לא מתאים לזרוק כך תלמיד החוצה..... ואז הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "שמע בקולה" ואברהם מציית! שמע מינה שבלי ציווי ה' אברהם לא היה זורק - ומעשה אבות סימן לבנים!
"כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת - חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש - אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שעור - קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הנער", ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד.
ולא עוד אלא: ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ואחת היתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצמאון עוד צער ללא צורך. הכל מראה אבדן חושים גמור תחת עצמת הכאב. במידה כזאת - לא תשלח אם מזרע אברהם כל רסן במעמד שכזה" (רש"ר הירש בראשית פרק כא פסוק טו)
אחד מהמושגים שלא נשמע בציבור החרדי הוא "תרבות הפנאי". מושג זה שייך לכאלו שהפנאי שלהם הוא חלק מהווי חייהם, ואנו בהיותנו יהודים החרדים לדבר ה' הכפופים ליסוד הפשוט 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', לא יתכן היווצרות זמן שהוא פנאי, ובוודאי לא תרבות שכזו. הפנאי הוא נחלתם של אלו שיש להם זמן פנוי בחייהם ואינם חיים תחת ערבות התורה ומתיקותה ובוודאי שאינם רצים אחריה בהשתוקקות, ולכך הם זקוקים לתרבות של הפנאי.
מאידך, כולנו אמונים על דברי חכמינו שבטלה מביאה לידי עוון. אדם שלא עסוק או טרוד בעניין משמעותי, בסופו של הליך הוא יגיע לידי עוון. כך אנו רואים סביבנו תלמידים שלא מוצאים טעם או שייכות למסגרת אליה הם הגיעו כמובלים. הבטלה הסמויה המתחוללת בנפשותיהם פנימה, גורמת להרס ואבדון אנושי עמוק. כאשר סביבתם כבר מבינה שיש צורך בשינוי לעיתים זה מאוחר מידי, ומאוחר מאוד, וכל זה בגלל שעמומם טוטאלי עמו הם מתמודדים לפעמים במשך שנים רבות ורחבת התלמוד תורה/ ישיבה קטנה/ גדולה הופך לסיוט יומי ואכזרי כלפיהם, כאשר חבריהם לספסל הלימודים נהנים מהוויות אביי ורבא ומדיון חריף במחלוקת הפנ"י ורעק"א, הם צוברים שנאה פנימית וריחוק כואב מאותו מצב שגורם להם להיות רחוקים מהמקום בו נפשם הפנימית שואפת אליו, אולי חיבור שונה לעבודת ה' ואהבתו ושבעים פנים לתורה.
הנחת היסוד שתרבות הפנאי נועדה רק לרחוקים מדבר ה', ראויה לדיון מחודש, אין כוונתי בדברי אלו להכשיר את שרץ תרבות אוכלי הארנבת והחזיר, ברור כשמש שהתרבות של רובם נוטפת זימה ונעדרת כל מוטיב חיובי חינוכי או נפשי הסותר את הקדושה הבסיסית המתבקשת, אך ניתן לייצר תרבות מתוך הכוחות והנפשות הקיימות בציבור החרדי של חינוך לפנאי חיובית. תרבות כזו שגם מי שלצערנו עזב את עולם הישיבות לא יאלץ בהכרח ללכת לרעות בשדות מוקשים. המציאות הקיימת היום מחייבת כל מי שעוזב את בית המדרש וצריך למלאות את זמנו לחצות את הגבול אל מחוזות שאינם רצויים, כאשר אנו לא מייצרים אלטרנטיבה ראויה לבני ובנות הנעורים מלבד לימוד התורה, אנו אלו שמכריחים אותם לעזוב את מקור החיים, לא הם החליטו את זה, אנו העברנו אותם את הכביש בכוח בהעדר אלטרנטיבה שיכלנו לייצר מבעוד מועד.
יתרה מכך - בעולם השופע התמודדויות רוחניות שלא היו מעולם כמותם, גם חלק מיושבי בית המדרש זקוקים בזמנם החופשי לתרבות פנאי כלשהי שיתן להם כוח כלים וסיפוק להתמודד עם אורח החיים של היום.
בטוחני שרבים ירימו גבה על עצם רעיון זה, ויפסלו אותו טרם הדיון בו, כי הוא אכן נועז ובעיקר כאשר הוא נכתב בריש גלי, אך הסיבה האמתית שהצעה שכזו היא בעייתית עבור רבים, זה החוסר חינוך שלהם הלקוי בצריכת זמני הפנאי. אמת ויציב שהמוטיב והאמונה שלנו זוהי התורה וההלכה יומם ולילה, אך הזנחנו במכוון או שלא במכוון את אותם שאינם עמלי תורה לגמרי, וכן יש להם זמן פנוי זמן בטלה, חוסר החינוך לניצול זמן פנוי בצורה ראויה וכזו המתאימה לבני הנוער, היא הגורמת לאותם האנשים לראות בהצעה שכזו כבעייתית.
לא פעם אנו עומדים משתאים מול קבוצות שונות בציבור החרדי שכאשר הם מנותבים ליעד מסוים הם עושים את מלאכתם טובה ונאמנה שיוצר קידוש שם שמים ענק בעולם כולו, כאשר כוחות מנותבים ליעד הנכון אנו נרוויח גם יצירת תרבות פנאי וגם נקדש שם שמים - די לנו להביט אל המתנדבים הרבים בארגוני החסד השונים: איחוד הצלה, עזר מציון, ידידים, ועוד עשרות או מאות רבות שקמו על ידי אנשי הציבור החרדי, וארגונים שכאלו מוכיחים בהוכחה מוחצת את האפשרות, הצורך, וההצלחה. וניתן למנף את הרעיונות של ארגונים שכאלו לעוד ועוד כיוונים ופיתוחים והמוח החרדי יכול למצוא פתרונות נפלאים.
מאידך, אנו פוגשים ציבורים שלמים של אלו שתחת ההגדרה של חרדים, שבעת פקודה הכוחות הבלתי מנותבים שבהם למקומות הנכונים, גורמים לצער ולשיבוש הדרכים של העם והאומה וגורמים לחילול ה'.
יצירת תרבות של שעות הפנאי לציבור הנוער והנערות בציבור החרדי איננה מילה גסה, יתכן שהיא אפילו מילת הקסם של ההצלחה, מי שמחבר בין תרבות הפנאי שאצל אחינו התועים לנכתב בשורות אלו אין זה כי אם על ידי דרכו מחשבתו המעוותים וארכיון המושגים הלקוי שלו, תרבות פנאי נכונה עם חינוך וכלים לזמנים אלו, יכול להפוך נער נושר לנער מצליח, ומאידך העדרה יוביל נער מצליח לנער נכשל.
רק אמא כמו הגר זורקת את הילד שלה מתוך מחשבה ש"אל אראה במות הילד" – שיגסוס לבדו ללא תמיכה של הורים ברגעים הקשים, כך זה נראה כשזורקים ילד להתמודד עם אתגרי החיים בשנת תשע"ט ולא מבינים שיש צורך להיות שם בשביל הנער גם בעת היותו זרוק בשדה ולחנכו איך ומה לעשות בשדה ובין הקוצים, הורים שכאלו ללא ספק פוגעים בנפש בנם מתוך אנוכיות רעה, והם חושבים שזה מתוך אמונה.
"ולא עוד אלא: ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ואחת היתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצמאון עוד צער ללא צורך. הכל מראה אבדן חושים גמור תחת עצמת הכאב. במידה כזאת - לא תשלח אם מזרע אברהם כל רסן במעמד שכזה"
הכותב הינו ראש ישיבת "בית מדרש ברקאי" חיספין- וחבר איגוד ענ"ף